נפתח בהמלצה: אם אתם באמת אוהבים ספורט, כדאי לכם להתניע את הרכב לבית הקולנוע הקרוב ולקנות כרטיס לסרט "מאניבול" שהגיע החודש לישראל. פשוט כי אין יותר מדי סרטים עם תקציבים גבוהים שעוסקים בניואנסים הכי עמוקים של הספורט.
ובכל הקשור לניואנסים עמוקים, "מאניבול" בהחלט עושה את העבודה: הסרט, שמבוסס על ספר רב-מכר הנושא את אותו שם ויצא לאור ב-2003, מספר את סיפורו האמיתי של בילי בין, הג'נרל-מנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס. בין הצליח, בעזרת שימוש נרחב בסטטיסטיקות ונתונים, להפוך את הפרנצ'ייז שלו לאחד המוצלחים בליגת ה-MLB, וכל זה בקבוצה עם פיי-רול מהנמוכים ביותר בליגות המקצועניות בארה"ב.
אבל גם אחרי שתראו את הסרט ותיהנו מהחוויה הקולנועית ומבראד פיט בתפקיד הראשי, קחו דבר אחד קטן בחשבון: יש לא מעט סימנים לכך ששיטת ה"מאניבול" של בין היא בעצם תרמית אחת גדולה (או שסתם פג התוקף שלה - תלוי את מי שואלים).
***
ראשית, צריך להבין את מהות השיטה שהנחיל בילי בין: התורה שלו נשענת על שימוש נרחב ואובססיבי בסטטיסטיקות, במיוחד כשזה נוגע להחתמה של שחקנים חדשים. מטרת העל של השיטה היא למצוא שחקנים זולים שיכולים להועיל מקצועית לקבוצה שלך, ובכך לנצל באופן אופטימלי את המשאבים העומדים לרשותך. סטטיסטיקות על שחקנים נאספו כמובן על-ידי מומחי בייסבול עוד לפני שבין נולד ב-1962, אבל הגדולה של המנג'ר מאוקלנד היתה אחרת: בין שלל ערימות המספרים והסטטיסטיקות - בין הצליח להבין איזה מספרים הם חשובים יותר, ולאיזה סטטיסטיקות אין כמעט משמעות.
בהתחלה זה עבד מצוין: בין הגיע לאוקלנד ב-1997, ועד 2006 הצליח להוביל את הקבוצה חמש פעמים להשתתפות בפלייאוף, הישג משמעותי מאוד בשביל פרנצ'ייז קטן שמשלם מעט מאוד כסף לשחקניו.
בילי בין, הג'נרל-מנג'ר של אוקלנד, באירוע השקת הסרט "מאניבול"
דייויד מאראניס, עיתונאי ה"וושינגטון פוסט", טוען כי ניתן לייחס הרבה מאותה הצלחה בין 1997 ל-2006 לדברים שכלל אינם קשורים ל"מאניבול". הוא כותב ש"באותם השנים היו בידי אוקלנד ארבעה מהשחקנים הכי טובים ב-MLB: טים האדסון, בארי זיטו, מיגל טחאדה ומארק מאלדר - וכולם הגיעו לקבוצה באמצעות מערך איתור שחקנים מסורתי, בעקבות המלצות של סקאוטים ובהנהגתו של הג'נרל-מנג'ר הקודם של הקבוצה. הם אלו שהובילו את אוקלנד להישגים, אבל הם בכלל לא קשורים ל'מאניבול' ולשיטה של בין". עוד הוכחה חותכת לכך שבין לא פיצח כאן איזו נוסחה מדעית היא העובדה שמאז 2006, למרות שהמשיך בסדרת ההחתמות הסטטיסטיות שלו, אותם שחקנים שהביא נכשלו מקצועית באופן גורף: בחמש העונות האחרונות בין לא הצליח להביא את אוקלנד לפלייאוף.
***
עניין נוסף שגורם לפקפוק גדול בשיטת ה"מאניבול" הוא חוסר הקורלציה הבולט ב-MLB בין שכר שחקנים לבין הצלחה. רוצה לומר: בין לא עשה שום דבר באמת מיוחד כשהביא את אוקלנד חמש פעמים לפלייאוף. הקבוצה שלו בסך הכל היתה חלק מאי-הסדר הכללי ששורר בליגת הבייסבול.
בכתבה שפורסמה ב"ביזנס וויק" מוזכרת העובדה שהבדלי השכר בין קבוצות ה-MLB הם הגבוהים ביותר מבין הליגות המקצועניות בארה"ב, כיוון שלא קיימת תקרת שכר בליגת הבייסבול (הבדלים שמגיעים עד לשיעור של פי 5 בין הקבוצות הכי עשירות להכי עניות). למרות ההבדלים האלו, הליגה פתוחה מאד להפתעות: בעונה האחרונה, לדוגמה, הגיעה טמפה ביי רייס, קבוצה עם תקציב השכר השני הכי נמוך בליגה, לפלייאוף. לא נמצאה התאמה מיוחדת גם בין שתי הקבוצות שהעפילו לוורלד-סירייס (סדרת הגמר של הליגה), סט. לואיס קרדינלס וטקסס ריינג'רס, לבין תקציבי השכר שלהן (הקרדינלס מקום 11 בליגה, ריינג'רס - 13). דוגמאות לעיוותים כאלו ניתן למצוא כמעט בכל עונה בליגה.
מצד שני, יש כאלו שלא מפקפקים בשיטת ה"מאניבול". הם פשוט חושבים שכל הליגה כבר למדה להשתמש בה מאז יצא ב-2003 הספר "מאניבול", מה שעיקר מהייסוד את היתרון ההתחלתי שהיה לבין ולאוקלנד.
***
כאן מתחיל הסיפור המעניין יותר בהקשר של השיטה: הניסיון של אנשים לאמץ אותה לענפים אחרים. התלמיד הכי חרוץ של שיטת ה"מאניבול" בתוך ה-MLB הוא ג'ון וו. הנרי, הבעלים של בוסטון רד-סוקס. הנרי הודה בפה מלא שהשתמש בשיטות של "מאניבול" וטען כי הספר היווה סיבה מרכזית לשתי הזכיות של הרד-סוקס באליפות (ב-2004 ו-2007).
אותו ג'ון הנרי רכש בעונה הקודמת את קבוצת הכדורגל של ליברפול. אחד הדברים הראשונים שעשה הנרי בליברפול בתור מיסיונר "מאניבול" ידוע, הוא למנות לתפקיד המנהל המקצועי של המועדון את דמיאן קומולי, חבר טוב של בילי בין ופריק "מאניבול" בפני עצמו. האם השיטה עובדת לליברפול? לא ממש. הקבוצה מדורגת כרגע במקום השישי בפרמיירליג, כשתקציב שכר השחקנים שלה הוא הרביעי בגובהו באנגליה (אחרי מנצ'סטר סיטי, צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד). לא בדיוק ניצול מקסימלי של המשאבים העומדים לרשותך, כפי שדוגלת תורת "מאניבול". קומולי והנרי חתומים על שחקן הרכש הבריטי הכי יקר בהיסטוריה של הפרמיירליג - אנדי קארול, החלוץ שקנתה אשתקד ליברפול מניוקאסל עבור 35 מיליון ליש"ט. מאז קארול בעיקר מוכיח שהוא לא שווה את הכסף, עם 4 שערים בלבד ב-20 הופעות.
הבעיות בניסיון להחיל את "מאניבול" על הכדורגל הן רבות. בבייסבול יש מאות נתונים סטטיסטיים מדידים. בכדורגל יש אולי כמה עשרות. בבייסבול כמעט ואין קשר בין סטטיסטיקה אישית של שחקן לבין היכולת של חבריו לקבוצה. בכדורגל ההשפעה היא מהותית (תציבו את צ'אבי מברצלונה בקבוצה שמשחקת על כדורים ארוכים, ותראו שכמות המסירות שלו בכל משחק מצטמצמת פי 3). בכדורגל, בניגוד לבייסבול, יש יותר מדי סטטיסטיקות סובייקטיביות: איך ניתן, למשל, למדוד איזו בעיטת שוער נחשבת ל"מוצלחת" ואיזו לא?
***
שורה תחתונה: "מאניבול" הוא סרט טוב ומיוחד. זו הסיבה שבגללה אתם צריכים לראות אותו. רק אל תחשבו בטעות שאתם הולכים לצפות בסיפור מדהים על מהפכת ספורט ענקית שלא היתה ולא תהיה כמוה.