באחד הבקרים השבוע הזדמן לי לשמוע, מרדיו שהיה פתוח בסביבה, שיחה מייאשת בין שר הפנים המכונה "אלי ישי", לבין קרן נויבך, בנושא הפליטים מסודן, מדארפור ומאריתריאה. ראשית, אני מודה שנדהמתי מהמספרים. מדובר בלא פחות מ-30 אלף נפש, כך שזו בהחלט בעיה שצריך לתת עליה את הדעת. רצה המקרה, ובאותו לילה נפגשתי עם בני הבכור, שבמסגרת הכשרתו האקדמית כעובד סוציאלי מסייע לעמותה שנרתמה לעזור לאומללים הללו.
הוא חזר מהמועדון לפליטים בשכונת שפירא בתל אביב ואמר בסערת נפש גדולה: "אתה לא מאמין באיזה אנשים אני מטפל שם - פליטי שואה. שואה זוועתית, איומה, שמתרחשת עכשיו, לא לפני 70 שנה, ואלה הפליטים שלה. אני לא רוצה לספר לך מה הם עברו, כי אני עצמי לא מסוגל לחזור על זה. די אם אומר שאלה אנשים שבורים ורצוצים, שחוו כל זוועה אפשרית ובלתי-אפשרית, דברים דמיוניים ממש. לא תאמין מה מתרחש בעולם הזה".
ניסיתי לחבר את המידע שלו לראיון של קרן נויבך עם אלי ישי, שאף הוא היה דמיוני בסוגו. אם לסכם במשפט אחד את הריאיון, מה שהיה לשר הפנים - המופקד על בעיית הפליטים האלה - להגיד, זה הדבר הבא: "אנחנו נגדיל את המכלאות, כדי שיכילו כמה שיותר פליטים, ואז נשלח אותם חזרה לבתיהם".
אם לתרגם את הדברים למונחי השואה שלנו, במחילה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, כפי שצריך להוסיף אצלנו, ובמקום 2011 נכתוב 1944 - כי אז ניצולי מחנות ההשמדה, שארית הפליטה, האודים המוצלים, מוזמנים על-ידי השלטונות השוויצריים נגיד, להיכנס למחנה ריכוז נוסף, ומשם להישלח חזרה לבתיהם בלודז' או בחארקוב, בבודפשט או בפראג, שעדיין הנאצים ועוזריהם עושים בהם כרצונם.
איך מעז הנבזה
אני מניח שהשר המכונה "אלי ישי" לא יוכל להתאושש מהזעזוע שיעבור עליו אם יקרא את הדברים האלה. איך מעז הנבזה המכונה "איל מגד" להשוות בין השואות. איך מעז האיש הנלוז הזה, הנחשב לסופר בישראל, לגזור גזירה שווה בין השחורים המפגרים, עובדי האלילים, או גרוע מזה, הנוצרים רחמנא ליצלן, לבין הקדושים, הטהורים והזכים שלנו. אין גבול לעזות המצח.
כי בכל הרצינות, לשר הפנים שלנו, חבר בכיר בממשלת ישראל, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני אם אני לא טועה, יש רק יהודים בראש. עולמו הרחב מורכב רק מיהודים. רק אותם הוא סופר. אפילו לא סתם ישראלים, אלא רק ישראלים שהם יהודים. וגם זה לא מדויק: למען האמת, אלי ישי זה - והדברים הוכחו במהלך הקריירה העשירה שלו כשר פנים - סופר רק את צאן מרעיתו, שנדמה לי שאין צורך לאפיינו. נחשבים בעיניו רק אלה שיכולים להועיל לו ולמפלגתו, בקיצור. כולם רחמנים בני רחמנים, כפי שיאה ליהודים.
כך שבאמת לא היה טעם לפנות לשר הפנים, ולכן כתבתי מכתב דחוף לשרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, כי זכרתי שיחה שהייתה בינינו לפני הבחירות, ושבמהלכה הבטיחה לי שהממשלה שתקום תהיה "ממשלה עם חמלה".
איך היא יכולה להיות ממשלה עם חמלה, כשמכהנים בה מפטם אווזים מדופלם כישראל כ"ץ וגזען חשוך כאלי ישי, רק לעומד בראש הממשלה הזאת פתרונים. כתבתי לשרה נתניהו, השרויה באבל על מותו של אביה, שמואל בן ארצי ז"ל: "לזכרו של אביך, שצדקה וחסד עמדו תמיד מול עיניו, לא יכולה להיות פעולה קדושה יותר מצדך, מאשר סיוע בכל דרך אפשרית למוכי הגורל האלה". טרם קיבלתי תשובה, אבל אולי עוד אקבל.
נכון, לא מדובר בשואה שלנו, אבל אנחנו הקרש שבו האומללים האלה נאחזים. אין להם קרש אחר באוקיינוס הגועש והעוין שמסביב. אם לא ייעשה כאן דבר למען פליטי החרב מדרום סודן ומאריתריאה, חסרי האונים הנידפים האלה, הרדופים עד צוואר - חוץ מכליאתם ושילוחם בחזרה לתופת שממנה באו, אנא אנו באים בעצמנו.
הכותב הוא סופר