זוכרים את מעצרה הראשון של מרגלית צנעני בסוף אוגוסט?
אחרי שנחקרה, הובאה צנעני לבית המשפט. התובע המשטרתי התייצב חמור סבר מול השופט, וגולל בקול רועם מה שנשמע כמו תסריט אימים על אישה שהשתמשה בשירותיהם של בכירי הפושעים בישראל כדי לסחוט באיומים את אמרגנה אסף אטדגי, תוך רמיזות לכך שהתכוונה לפגוע בו פיזית.
בסיום דבריו, כשביקש לעצור אותה, אמר התובע המשטרתי כי לא רק שצנעני מסוכנת לאטדגי ועלולה לשבש הליכי חקירה - היא מסוכנת לציבור כולו. השופט הקשיב - והכניס את מרגול אוטומטית למעצר של יומיים שהוארך והוארך, ובהמשך הפך למעצר-בית ארוך בן 3 חודשים.
בסופו של דבר הסתיים התיק בעסקת טיעון רפה, מעליבה במונחים משטרתיים, עם עונש שהסתכם בכמה ימי עבודות שירות. איפה המסוכנת לציבור? איפה הרמיזות לעבריינות אלימה? אפילו שמו של שלום דומרני, שכיכב בחקירה, לא הוזכר בעסקה.
אם עיתונאי היה מעז לכתוב דבר כזה, יכולה היתה מרגול לתבוע אותו במיליונים גם לפני שהתיקון לחוק לשון הרע הקרוי חוק ההשתקה, עבר בקריאה ראשונה. אבל את מי בדיוק היא תתבע, את משטרת ישראל שהוציאה את דיבתה רעה? את השופט שנתן לתובע המשטרתי להפליג בדמיונו?
מקרה דומה קרה אחרי אסון הכרמל. 3 ימים אחרי פרוץ השריפה, הודיעה משטרת מרחב חוף כי עצרה שני נערים מעוספייה שנחשדו ברשלנות שגרמה לשריפה הגדולה. בדיון במעצרם בבית המשפט, טען התובע המשטרתי בלי למצמץ כי השניים חשודים בגרימת מוות - עבירה קשה שהעונש עליה עלול להגיע לשנים ארוכות בבית הסוהר, בעיקר כאשר דברים אמורים ב-44 קורבנות.
במקרה זה, השופט לא קנה את ההגזמות של התובע והודיע לו בו במקום שעם כל הכבוד לדמיונו המפותח, אין עילה לסעיף כזה. גם כאן, מה שהתחיל כתיק מבטיח - הסתיים בלא כלום בגלל מה שכונה על-ידי הפרקליטות "קושי ראייתי"; דהיינו, אותו תובע משטרתי היה זקוק לראיות עובדתיות כדי לטוות את הדיבה שהטיח בשני נערים אומללים. אמנם, בניגוד למרגול, שמם ותמונת לא הופיעו בתקשורת, אבל סביבתם הקרובה בוודאי ידעה לזהות אותם ולקשר אותם להאשמות הקשות.
מכיוון שחזקת החפות הפכה לסוג של בדיחה במשטרת ישראל - קודם רצים לעצור ואחר-כך בודקים את הראיות - נוצר מצב אבסורדי שבו בית המשפט מתיר למשטרה לשפוך רפש על אנשים, ולהציג ראיה בגודל של אפון כהר האוורסט. הכול כדי להשיג מעצר, הכול בחסותו של החוק.
אם חברי הכנסת באמת דואגים לשמם הטוב של האזרחים, במקום לטפל בתקשורת, שאיתה יכולים האזרחים לבוא חשבון בתביעת דיבה - רצוי שיבדקו ובהקדם מה קורה בדיוני המעצרים החשוכים האלה.
אולי הגיע הזמן להטיל אחריות פלילית על אותם תובעים חסרי רסן, כדי שיזהרו בלשונם וייצמדו לעובדות הראייתיות. אני רוצה לראות תובע משטרתי מעיז להמציא סיפורי בדים ולנפח פנטזיות, כשיידע שהנאשם שעומד מולו יוכל להגיש נגדו תביעה אישית במיליונים בבית משפט על הכפשת שמו.
בינתיים, סומכת המשטרה על רצונם של המוכפשים בעל-כורחם להשאיר את זוועת החקירות, המעצרים וההשפלות מאחור, לחזור הבית וללקק בשקט את הפצעים ולא להתעסק שוב עם רשויות החוק לעולם.
נכון שיש סכנה שבגלל חששם של התובעים מתביעות, אשמים יסתובבו חופשיים ברחובות. יכול להיות שזה יקרה, אבל בעיניי, כמה אשמים חופשיים עדיפים על חף מפשע אחד שיישב לחינם במעצר ויושפל לשווא קבל עם ועדה.