ספק אם לזה התכוון מי שהדביק לתל אביב את הכינוי "עיר ללא הפסקה".
בשנים האחרונות הפכו לילותיהם של תל אביבים רבים לסיוט בגלל עבודות בנייה שמתבצעות בכל שעות היום והלילה. כמו סימפוניה לא גמורה, ולא הרמונית - כי מישהו החליט שהמגדל שמתרומם במהירות מול החלון שלהם צריך להתרומם מהר עוד יותר. מה שמגביר עוד יותר את תסכולם של התושבים, זו העובדה שמפגעי הרעש הליליים נוצרים באישור ובגיבוי העירייה.
ואני מנסה לתרגם את הרעש למילים: בובקטים שנוסעים לאחור בליווי צפצופים צרחניים ובאורות מהבהבים; מחפרון שעובד בלי הפסקה; מעלית המשא של המגדלים, עולה ויורדת בזמזומים; רעש נפילת קרשי העץ של הטפסנות, שנזרקים מגובה רב; קידוחים ופטישים מכל עבר; צעקות הפועלים שלא שומעים את עצמם מרוב רעש.
"כמו סימפוניה לא גמורה, ולא הרמונית". רונית מרום
אין לאן לברוח
בבנין ליד מצטרפים לחגיגה, איך אפשר שלא? בעוד שנה יאוכלס המגדל היוקרתי, וגם הדירות והבניינים ברחוב צריכים להתחדש.
בדירה לידי משפצים, מכולה של פסולת הבניין מונחת בחניה. מכל עבר נשמעים, כוחות ההרס, יללות וצרחות המקדחה הנאבקת בבטון, בומים של הלמות הפטישים הכבדים מנפצים הכול, רצפות, קירות ודלתות, חלונות וארונות. כל כמה רגעים צונח לתוך המכולה מטען כבד, חלקי בטון וברזל, זכוכיות ומסגרות עץ, מרצפות וצינורות, בתדירות התלויה במרץ של הפועלים . רעשי פטישים נשמעים מימין ומשמאל. כבר אי אפשר לדעת מהיכן מגיע הרעש. ובינינו, מה זה משנה? אין לאן לברוח. כי אחת מכל ארבע משפחות נמצאת כרגע במהלך שיפוץ בית (לפי סקר גיאוקרטוגרפיה).
בלילות, הרחוב סגור לתנועה והעבודות ממשיכות במרץ. אני מנסה לזהות את הציוד המכני הכבד שעובר מתחת לחלוני: מערבלי בטון מוכנים ליציקה, משאבות הבטון מתרוממות, הפרוז’קטורים מאירים את אתר הבנייה ובדרך גם את השכנים, כמו באור יום. תושבים אשר יוצאים לעבר הפועלים בשעת לילה מאוחרת מופתעים לגלות כי במקום עומד שוטר, אשר מציין בפניהם כי בידי הקבלן המבצע של הפרויקט, קיים היתר מיוחד מעירייה, המאפשר לעבוד בלילה.
העבודות מסתיימות בסביבות חמש בבוקר, לתושבים יש שעה-שעתיים של שקט - ומיד מתחיל הרעש מעבודות היום של הקבלנים והמשפצים. התושבים עוברים לילות בלי שינה, לטובת מינוף העיר, שבסוף גם לא יהיו חלק ממנה.
בשישי אחר הצהריים יש הפוגה. ובשבת, סופסוף אפשר ליהנות מהשקט ולשמוע, את המציל בים צועק: "לשמור על החפצים, יש גנבים בחוף".
השוכרים מפסידים פעמיים
ובינתיים, מי משלם את המחיר? כמובן השוכרים, שמפסידים פעמיים. גם סובלים מלילות ללא שינה וגם - לאחר שהמגדלים יתרוממו והבניינים ישופצו - כמה מבעלי הדירות יחזרו להתגורר בדירותיהם ואחרים פשוט יעלו לשוכרים את שכר הדירה.
אם נפנה לרגע את מבטנו לעבר האופק, תל אביב תהפוך לעיר חוף מנומסת, המיועדת לעשירון העליון. את הרעש הם כבר לא ישמעו, לא רק בגלל חלונות אקוסטיים, אלא גם בגלל שוק דירות יקר ודורסני, שידחק את צעירי העיר החוצה. עיר שמפנה את הגב לתושביה - אפשר (וצריך) לחיות גם בלעדיה.
■ הכותבת היא בעלת המשרד "רונית מרום אדריכלות ועיצוב פנים"