1. "החוק לפרסום האמת" - זו ההגדרה שנתן ראש הממשלה בנימין נתניהו ליוזמת החקיקה לתיקון חוק לשון הרע, באופן שתכפיל באלפי אחוזים את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק.
הפעם נתניהו התעלה על עצמו. צריך כישרון מיוחד כדי למצוא הגדרה יותר צינית מזו, המשקפת שיח-חדש במובן האורווליאני, המגדירה יום כלילה ורע כטוב. שהרי התיקון המוצע לחוק לשון הרע לא יקדם את פרסום האמת, אלא את השתקתה. לא את קידומו של חופש הביטוי, אלא את קבורתו.
חוק איסור לשון הרע קובע היום פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של עד 50 אלף שקל, לצד פיצוי נוסף, שאיננו מוגבל בגבול עליון, בגין נזק שנגרם למי שהוצאה דיבתו. על-פי הצעת החוק של ח"כ יריב לוין וח"כ מאיר שטרית, שאושרה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, יוכפל הפיצוי בלא הוכחת נזק ל-300 אלף שקל, ול-1.5 מיליון שקל אם לא התבקשה ופורסמה תגובתו המלאה של הנפגע מלשון הרע.
אמנם, "תגובתו המלאה" עשויה להיות באורך של ספר, או סתם ארוכה מהמקום שהוקצה לידיעה המקורית במלואה, אך את מנסחי החוק זה לא הטריד.
הכפלה פי שישה של סכום פיצוי הקבוע בחוק, כמוה כהצהרה חד-משמעית מצד הכנסת המחוקקת את התיקון: המחוקקים אומרים, בעצם, כי מי שקבע את סך הפיצוי בחקיקה המקורית, שאותו יש להכפיל כעת פי שישה, היה הזוי, מנותק, רשלן, לא הבחין בין ימינו לשמאלו.
הציבור העוקב אחר יוזמת חקיקה כזו חייב לומר לעצמו: מישהו כאן חייב להיות אוויל מוחלט. או המחוקק המקורי, שאת פרי חקיקתו יש לתקן כעת באופן כה דרמטי; או המחוקק הנוכחי, המתעקש להכניס עיוות בלתי נסבל לחקיקה הקיימת; או - אם המחוקקים מתעקשים לשכנע אותנו, שאין כל חריגה מההיגיון בעצם הכנסת התיקון מרחיק הלכת - כנראה, הציבור עצמו נתפס כאוויל וכרפה-שכל.
כדי להדגים את איבוד הפרופורציות שבהצעת החוק, ובהקבלה לתחום הפלילי, הכפלה כזו בגובה הפיצוי שיינתן, גם אם לא נפלה שערה משערות ראשו של מי שנגדו הוצאה לשון הרע - כמוה כחקיקת עונש מוות על גניבה פעוטה.
מדרג הענישה בדיני עונשין הוא עניין שהציבור מבין אינטואיטיבית: על גניבה מקבלים שנה-שנתיים מאסר, על תקיפה 5 שנות מאסר, אונס מוביל ל-7-9 שנות מאסר, על רצח ייגזר מאסר עולם. נכון, גם גניבה פעוטה היא עבירה פלילית, ויש להעניש את העבריין, אבל מובן מדוע לא ראוי לגזור עליו עונש מוות. גם בסעודיה מסתפקים רק בגדיעת ידו.
אלא שפסיקת פיצוי בסך מאות אלפי שקלים על כל הוצאת לשון הרע, גם אם לא נגרם לתובע כל נזק, מהווה עונש מוות הן לכל אחד מהאזרחים החשופים לתביעה כזו על כל מילה שתצא מפיהם, והן גם לחזקים שבין כלי התקשורת.
עונש מוות פשוטו כמשמעו: כלי התקשורת לא יוכלו לעמוד בתשלומי פיצויים כאלה. מי שתוגש נגדו תביעה כזו, ייסגר. האחרים ילמדו את הלקח במהירות, והעיתונות תתמקד בדיווח על פריחת הנרקיסים, ותיטוש את השדה הקוצני של תחקירי הון ושלטון.
שנאת התקשורת, שהפוליטיקאים הצליחו לחלחל היטב אל הציבור, גורמת לציבור לתמוך, בחלקו, בתיקון החקיקה, תוך התעלמות מהסכנה הטמונה בו לכל אדם: בין אם יפרסם בלוג באינטרנט העוסק במתנ"ס ביישובו, או סטטוס בפייסבוק, או ידבר סרה נגד שכנו בבית הקפה השכונתי - תביעת לשון הרע מחכה מעבר לפינה.
לקצב אין קווים אדומים
פרשת הנשיא לשעבר משה קצב נודדת בימים אלה הרחק אל מחוזות האבסורד. כמו בעניינו של השר לשעבר אריה דרעי, שביקש למנות יועץ משפטי לממשלה כלבבו ולמוטט על ראש כולנו את עמודי שלטון החוק בישראל כדי לחמוק מהרשעה ומעונש - כך גם לקצב אין שום קווים אדומים, ציבוריים או מוסריים.
היוזמה של בני משפחתו של קצב מסוף השבוע האחרון, שבמרכזה בקשה מהשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', שיכריז על ביתו של קצב ככלא זמני, מדגימה זאת היטב.
3 היו נימוקיו של קצב: האחד - שהוא נוצר בקרבו סודות מדינה, ולכן מסוכן שיסתובב בקרבת אסירים (אף שהוא אמור לחלוק את תאו עם השר לשעבר, האסיר שלמה בניזרי, האם יש חשש שבניזרי יתנכל לו או ינסה לסחוט אותו בשל כך?); השני - שהוא דחה אלפי בקשות חנינה של אסירים בימיו כנשיא, ולכן יש חשש שאלה ינסו לבוא עמו חשבון; והשלישי - שהיחידה לאבטחת אישים בשב"כ היא זו שמימנה את הגבהת חומות האבן סביב ביתו של קצב, ולפיכך ביתו-מבצרו יכול לשמש כבית כלא.
לפי ההיגיון הזה אפשר היה לציין גם כי משק-ביתו הפרטי מומן בשנים האחרונות מתקציב משלם המסים, ובתקופת נשיאותו גם הוחלפו בו פריטי ריהוט על חשבון המדינה.
האם התכוונה משפחת קצב שבבוקר יום רביעי השבוע, מועד תחילת ריצוי עונשו, יתדפקו סוהרי שב"ס על דלת ביתו ויודיעו כי מעתה הם מנהלים את המקום? או שרעייתו, גילה קצב, אמורה לשמש כסוהרת ראשית?
השר אהרונוביץק מיהר להוריד את הנושא מסדר היום משהודיע כי לא יעלה על הדעת שהוא ייעתר לדרישה כה חסרת שחר. אך מטרידה העובדה שבכנסת ישראל פועלים חברי כנסת המוכנים עדיין לעשות כל שביכולתם למען קצב, גם לאחר פסק דין חלוט של בית המשפט, תוך הדגשת העובדה שמדובר בנשיא השמיני, והסתרת העובדה שמדובר באנס סדרתי.
חלוקת פרסים בתוך המשפחה
ביום חמישי האחרון בערב, מעט אחרי נאומה המטלטל של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, בכנס העמותה למשפט ציבורי בים המלח, הוענקו פרסי העמותה בתחום המשפט הציבורי על-שם המשפטן המנוח אוריאל גורני.
בראש ועדת הפרס עמדה שופטת בית המשפט העליון בדימוס, אילה פרוקצ'יה. בין מקבלי הפרס היה שופט בית המשפט העליון בדימוס, יצחק זמיר, ממייסדי העמותה ומי ששימש גם כנשיאה. אין חולק שלא יימצא אדם ראוי יותר מזמיר לפרס בתחום המשפט הציבורי, ובכל זאת יש בחלוקת הפרסים הזו, בתוך המשפחה, יותר משמץ של צרימה.
כך, בטקסים שעורכת התנועה לאיכות השלטון, ובה מוכרזים "אבירי איכות השלטון", בין היתר בתחום המשפט - חולקו לא פעם פרסים לשופטי עליון בדימוס, על-ידי ועדת פרס שבראשה עמד שופט עליון בדימוס אחר; כך, פרופ' אהרן ברק סיפר באותו כנס ביום חמישי כיצד עמד ב-1991 בראש ועדת פרס ישראל, שהחליטה להעניק את הפרס לנשיא בדימוס משה לנדוי.
אחר-כך דוחים שופטי בג"ץ עתירות כמו זו שהוגשה נגד הענקת פרס ישראל ליו"ר מכבי תל אביב בכדורסל, שמעון מזרחי, על-ידי ועדת פרס שבראשה עמד טל ברודי. וכי מה יוכלו השופטים לומר?