ערעור על החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה מוגש לבית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים. חלק מבתי המשפט המחוזיים פיתחו דוקטרינה מיוחדת להתמודד עם גל הערעורים המגיעים לפתחם. בכל הקשור לרכיבים העובדתיים של הערעור, הם לרוב נמנעים מהתערבות, בנימוק שלא נהוג לדון בערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. זאת, למרות ש"ערכאה" זו, ועדת הערר, היא לעיתים קרובות "בית דין שדה" שהקימה הרשות המקומית עצמה.
לעומת זאת, ביחס לרכיבים המשפטיים של הערעור, הופכת לפתע הוועדה מ"ערכאה" למוסד מינהלי, שהחלטותיו נבחנות במשקפיים הרחבות של מתחם הסבירות. כך נדחו ערעורים על החלטות ועדות הערר, אף שבתי המשפט ציינו שהיו מגיעים במקום ועדת הערר למסקנה אחרת.
במלוא הכבוד, מדובר בגישה שגויה הסותרת ערכי יסוד בשיטה המשפטית הנהוגה במקומותינו. ראשית נציין, כי לא כל בתי המשפט המחוזיים שותפים לגישה זו. למשל, כב' השופט קיסרי מבית המשפט המחוזי בחיפה פסק, כי אין לסבירות ולא כלום בביקורת השיפוטית על החלטות ועדת הערר בנוגע לבניין שנהרס וניזוק. שנית, דומה שגם בתי המשפט האוחזים בדוקטרינה זו אינם שלמים עימה לחלוטין, ולמרות שהיא חוזרת על עצמה בפסקי דין רבים, במהותם הם גולשים גם לנימוקים עניניים.
עילת חוסר הסבירות פותחה במשפט המינהלי ככלי נוסף לביקורת על החלטות מינהליות, ולא כאמצעי לצמצום הביקורת השיפוטית עליהן. השימוש בכלי זה היה מאז ומתמיד כ"חרב" בידי האזרח, ואילו כאן בתי המשפט משתמשים בדוקטרינת הסבירות כ"מגן" לרשות המקומית.
דוקטרינת הסבירות כהגנה מביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות אינה מתיישבת עם עקרונות מנחים של בית המשפט העליון, שהבחין בין ביקורת על סמכות בשיקול דעת לבין פרשנות החוק. בית המשפט העליון פסק, ש"השאלה שבית המשפט צריך לשאול את עצמו אינה האם הבנת הדין על ידי הרשות המבצעת היא הבנה סבירה, השאלה שעל בית המשפט לשאול עצמו האם הבנה זו נכונה" (בג"צ 769/02).
בבג"צ 869/92 נקבע, שדוקטרינת מתחם הסבירות נובעת מעקרון הפרדת הרשויות. שיקול הדעת לבצע פונקציה ביצועית חוקית נתונה למינהל, אך שאלת פירושו הנכון של החוק נתונה לבית המשפט: "פרשנות דברי חקיקה היא פונקציה שיפוטית הנגזרת מחובתו של השופט להכריע בסכסוך. על-כן אין עקרון "מיתחם הסבירות" חל לעניין פרשנות דבר חקיקה. החובה לומר מהו הדין... היא החובה השיפוטית העליונה ביותר. ממנה איננו רשאים להשתחרר". רציונאל הדברים יורד עד לשורש עקרון החוקיות והפרדת הרשויות, ובין היתר הוא חשוב לוודאות ולאחידות במשפט.
הנישומים אינם מערערים על שומת הארנונה בטענה לחוסר סבירות בהפעלת שיקול הדעת, אלא בשל טעות משפטית בפירוש ויישום החוק, צו הארנונה, ע"י מנהל הארנונה ולאחריו ועדת הערר. ככל שבתי המשפט יפטרו עצמם מלהכריע במחלוקת, בנימוק שהחלטת הרשות לא בלתי סבירה באופן קיצוני, יגבר החשש לתוצאות שונות לגבי נישומים דומים, שהרי גבולות "מתחם הסבירות" עלולים להימצא רחבים כרוחב עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות שבו חיה הרשות המקומית ומגוון חברי ועדות הערר שמינתה. יש לקוות כי מצב זה יבוא על תיקונו, ויפה שעה אחת קודם.
הכותבים הם עורכי דין במשרד פלג, כהן, דויטש, מוסקוביץ, המתמחה במיסוי מוניציפאלי.