גואל פינטו התמזמז עם הטוויטר מבחוץ במשך זמן רב. חברים הראו לו מה כותבים עליו, הוא נחשף גם לדברים השליליים, ובכל זאת בחר לא להגיב ולא להיכנס פנימה. רק לפני כמה חודשים הוא הרגיש שזה המקום לכתוב בו דברים שלא מתאים לכתוב בפייסבוק, והצטרף.
"יש משהו במדיום הזה של 'טובל ושרץ בידו', של לזרוק את האמירה, ללחוץ enter, לסגור את האייפון ולהמשיך, כאילו לא אמרת משהו שאפשר להיפגע ממנו", הוא מאבחן. "לאנשים אין בכלל מעצורים לפני שהם משגרים את הציוץ. לפעמים אני קורא ציוצים שקשורים אליי ואל התוכנית שלי, ולא מאמין. אומרים עליי דברים כמו 'תעיפו את הגועל' הזה מהמסך. מכנים אותי גועל במקום גואל, ואף פעם לא נעים לקרוא את זה".
-מתי נפגעת במיוחד?
"כשמי שאמרו עליי את הדברים הנוראיים האלה היו אנשים שהכרתי".
- נדמה שבחצר האחורית הזו יש לגיטימציה לפגוע בכולם.
"אחרי המעצר של מרגלית צנעני היה פרץ מטורף של ירידות על אלירז שדה. הוא נקרא להחליף אותה בתוכנית בערוץ 24, והגיש את התוכנית היומית עם גל אוחובסקי. בטוויטר היו מאות אמירות כאילו מצחיקות, במעין סוג של הומור כזה, ששיחקו על המושג 'להחליף'. אנשים כתבו 'אין לי זמן להגיע לרופא הבוקר, אולי אפשר לקרוא לאלירז שיחליף אותי', או 'אני מאחר לארוחת צהריים, אולי אלירז יחליף אותי' וכו'. הבדיחה הזו התגלגלה עוד ועוד, ואתה קורא על אדם שאתה מכיר, וזה לא נעים ולא כיף. אנשים מרשים לעצמם, כי מה יגידו להם?".
- למה באמת לא אומרים כלום?
"כי הטוויטר, יותר מפייסבוק, הפך להיות השופט בתחרות למי יש זין גדול יותר. מי יודע להעליב יותר, מי יכתוב יותר חד. מי הטיפוס הכי מגניב, הכי קולי בכיתה. ומה שקורה שם אומר יותר על המין האנושי, ועל כך שלכולם יש מאפיינים של טוקבקיסטים, מאשר על החוכמה שלהם.
"בפייסבוק אנשים לא עושים את זה, כי יש להם כרטיס אמיתי עם תמונה, ותמונות של הילדים, והם קצת פוחדים. בטוויטר יש עדיין סוג של אנונימיות, והדברים נבלעים. זה פשוט מקום המפלט של האגרסיות, באים לשם לשחרר לחץ".
- מתי זה הופך לרוע טהור?
"אנשים כותבים, לדוגמה, 'אני שונא את גואל פינטו' או 'תעיפו את הגועל הזה מהמסך'. ברגע שאתה הופך לדמות מוכרת, אבל לא מוכרת כמו ארז טל, אלא כמוני, סוג ג' כזה, אנשים מרשים לעצמם להגיד לך בדיוק מה הם חושבים עליך.
"לפני שנה בערך, כשעוד לא הייתי בטוויטר, ראיתי שמישהי צייצה 'אני עובדת בגלובס, ולא מפתיע אותי שלגואל יש טור בליידי גלובס', בקטע של ירידה עליי. השבוע צייצתי משהו בסגנון 'העוקב ה-500 שלי זוכה לבלות איתי את הלילה', ופתאום אותה בחורה השיבה לי 'איך פספסתי, אני העוקבת ה-502'. ישר הבנתי שמדובר באותה אחת, יש לי זיכרון של פיל, וכתבתי לה בחזרה, 'בפעם הקודמת שצייצת עליי הפריע לך שאני הומו'. היא הכחישה, אבל אני זוכר את זה מצוין. אנשים לא קולטים שיש מי שזוכר מה שאומרים עליו, ושאנשים קוראים את מה שהם כותבים שם".
- מה אתה עושה כשהגועל מוגזם?
"אני פשוט יכול ללחוץ על כפתור שסוגר את המכשיר, ולהמשיך הלאה. זה הרי מלמד אותי על בני האדם, על הצורך האינסופי שיקשיבו לנו, שישמעו מה שיש לנו לומר, שיחשבו שאנחנו חכמים. הצרכים האלה כל כך קמאים, נמצאים בבסיס של הרשתות החברתיות, וזה הכי אנושי, אבל גם הכי עלוב.
"יש הרבה אנשים ששונאים אותי. לא ברור לי למה, אבל הם לא עושים את ההפרדה בין הפרסונה הטלוויזיונית, התקשורתית, לכך שאני אדם שנמצא שם וקורא מה שכותבים עליי. אנשים לא חושבים על מה שהם אומרים".
- מה אתה משיג בטוויטר שלא נותן לך הפייסבוק?
"הפרופיל האנושי של האנשים שנמצאים בטוויטר, לעומת מי שנמצא בפייסבוק, שונה. ברשימת העוקבים שלי בטוויטר יש יותר אנשים שאני מכיר הרבה שנים מעולם העיתונות והתקשורת, ואלה הם אנשים עם אותו די.אנ.איי, פחות או יותר. לעומת זאת, הפייסבוק פתוח לכל עם ישראל, ואני מרשה שם לכל אחד להגיד מה שהוא רוצה.
"בטוויטר אני מרשה לעצמי לכתוב דברים יותר פוליטיים, יותר שמאלניים מאשר בפייסבוק. כי שם המגוון האנושי העצום לא חולק איתי את אותן העמדות, ומתעוררים ויכוחים גדולים יותר שלעתים אין לי חשק לנהל אותם. בטוויטר יש פחות ויכוחים. יש המון אנשים בפיד ((feed שמדברים על כל יציאת מעיים שלהם, ולא תמיד שמים לב למשהו מסוים שהם אומרים, הרבה מהאמירות פשוט מחליקות. אנשים פשוט מקיאים החוצה מה שבא להם לומר, והפיד נע הלאה, בעוד שבפייסבוק האמירות יותר חיות, ונשארות יותר זמן מול העיניים".
- איך זה שאתה לא נגרר לתוך מריבות?
"כי במהות שלי אני לא אוהב לריב, אלא רק לריב עם עצמי בתוך תוכי. יש בטוויטר הרבה אנשים שששים אלי קרב, אבל אני מפחד מקרבות במבנה האישיות שלי. אני כן קורא את הקרבות של האחרים, ולפעמים אני נפעם ומקנא ביכולת של אנשים להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. זה מקסים בעיניי, והייתי רוצה שתהיה לי היכולת הזו והרצון הזה להתלכלך ככה".