דייויד בלאט לא רגוע. זו לא רק ההתקפה אליה יצא על "התקשורת הלא מפרגנת", התקפה שלוותה בשפת גוף שכולה מרמור וזעם של אחד שקורא יותר מדי אתרי אינטרנט. אלא בעיקר כי הוא נתלה באילנות גבוהים עד כדי השוואה של קית' לנגפורד לאנתוני פארקר. "אפילו לאנתוני פארקר לקח שלושה חודשים להיכנס לעניינים והוא עוד הגיע בתחילת העונה", אמר בלאט.
אז לטובת אלו ששכחו או הדחיקו, בואו נראה עד כמה ההשוואה הזו מופרכת: פארקר הגיע למכבי ת"א בעונת 2001/02, שחקן צעיר בעונתו הראשונה מחוץ לארה"ב, שנתיים אחרי פציעה קשה שאיימה לחסל לו את הקריירה. אחרי ארבע שנים באירופה אנתוני פארקר זכה בשני תארי MVP של היורוליג. לנגפורד משחק כבר עונה רביעית באירופה כשבינתיים הוא משמש כקלע המוביל בכל קבוצה בה שיחק. פארקר, בזמנו, היה השומר הטוב ביותר במכבי ת"א ולרוב שמר על הרכזים המהירים ששאראס לא היה מסוגל לשמור עליהם. לנגפורד? רק השבוע מורן רוט ושלומי הרוש מהפועל חולון התעללו בו בהתקפה, כל עוד היה להם אוויר בריאות.
אבל החלק החשוב בכל הסיפור שכנראה בלאט "שכח": פארקר היה שחקן החיזוק הגדול בכל הזמנים של מכבי ת"א, כזה שעשה את השחקנים שלידו טובים יותר. לנגפורד בעיקר דואג לסטטיסטיקה האישית שלו.
אם כך, שתי שאלות עולות כאן: למה בלאט נותן ללנגפורד לשחק משחק סוליסטי; השאלה השנייה היא מדוע הוא נחרץ כל כך בהגנה שלו עליו. התשובה לשתי השאלות זהה: אין לו ברירה. מול ריאל מדריד בעונה הקודמת עמד לרשות בלאט קו אחורי בדמות הטריו פרקינס-פראגו-אידסון (30 נקודות למשחק). העונה אלו אוחיון, פאפאלוקאס, סמית, לנגפורד ושייר, ששווים בערך 17 נקודות ביחד למשחק ביורוליג. תוסיפו לזה את פניני שיצא מאיפוס, את הירידה בתפוקה של עמדת הפאוור-פורוורד כשבלו ואליהו ירדו מ-30 נקודות משותפות בחמשת המשחקים הראשונים לבקושי 10 בשניים האחרונים, כך שגם ביום טוב, עם סופו והנדריקס בכושר שיא, מכבי לא מגרדת 65-70 נקודות. לכן בלאט ייקח כל מה שייתנו לו, וכרגע היחיד שנותן - גם אם על חשבון האחרים - זה לנגפורד.
***
קיימת תמימות דעים לגבי ההשתלבות הטובה של אוחיון וסמית ברוטציה הצהובה. אבל כל הסופרלטיבים נשארים בצד אחד של המגרש. הם השומרים הטובים ביותר בקו האחורי של מכבי, אבל דווקא בהתקפה הם לוקים בהמון בעיות. אוחיון שפוגע באחוזים איומים מהשדה, זורק לסל בתדירות נמכה מאוד - כל 4.6 דקות על המגרש; סמית רק כל 3.7 דקות. אוחיון מוסיף אסיסטים, סמית אפילו זה לא. אם אתם רוצים להבין פאסיביות מהי, שימו לב לנתון הבא: סמית' סחט חמש עבירות וזרק ארבע קליעות עונשין בשבעה משחקים. למרות שסמית נמצא על המגרש כמעט הכי הרבה במכבי, הוא השחקן שנעברו עליו הכי פחות עבירות (כולל שחקנים שהיו על המגרש רבע ושליש מהדקות שלו). השחקן פשוט לא תוקף את הסל. הוא נמנע ממגע כמו מאש, ובכך מקל מאוד את העבודה של המגינים שלו. אם ככה מתנהג שחקן החיזוק המוביל שלך, מה הפלא שנותנים ללנגפורד את הכדור וזזים הצידה.
***
"במקום לבוא בדרישות כמו חוכמולוגים, תגידו מילה טובה על איך שהשחקנים האלה נראים למרות שלושה משחקים בשבוע", בלאט המשיך לירות אחרי הניצחון על חולון ביום שני. אז קודם כל החוכמולוגים (הפרשנים) לא אשמים. בלאט אשם. רק בעונה שעברה הוא לימד אותנו ואת כל אירופה כיצד עושים זאת נכון, עם קבוצה שבחלקים גדולים מהעונה שיחקה את הכדורסל הטוב באירופה. כדורסל אגרסיבי, חכם ומהנה שהיה תענוג לצפייה. העונה כמעט ואין זכר לשיטת וצורת המשחק ההיא, וזה עוד לפני שנפרדו שם מג'ורדן פרמאר. הרי כל אותם חוכמולוגים, רק לפני חצי שנה התחרו ביניהם בסופרלטיבים ובפרגון למכבי ולבלאט.
הסנגורים (והאוהדים) יגידו, מה אתם רוצים הרי מכבי לא יכלה למנוע את עזיבת שלושת השחקנים המרכזיים שלה. נכון, אבל המחליפים שהגיעו לא מתאימים לשיטה של המאמן. ההגעה של לנגפורד תמוהה על רקע העובדה שלכולם, גם לבלאט, ברור שהוא אינו השחקן שמתאים למירקם הקבוצתי שבלאט כל כך משקיע בו, ושהוא מהווה את אחד היתרונות של מכבי על היריבות עתירות המזומנים. קחו לדוגמה את סיינה, ששנים רצה מסביב לטריל מקינטייר. כשהוא עזב, הביאו במקומו תואם אחד לאחד - בו מקאלב. התוצאה: המכונה המשיכה לרוץ באותה שיטה בדיוק וממשיכה להיות בטופ של אירופה, יחסית ליכולות הכלכליות שלה. אבל לא במכבי, שם כל מה שנבנה בעמל ובמחשבה מרובים בעונה הקודמת נזרק לפח והמשיך להיגרס בשלושה משחקים בשבוע.
שורה תחתונה: בלאט מוציא את המקסימום מהסגל שיש לו. אבל מצד שני כדי לשים את הכדור ביד של לנגפורד שמכדרר את עצמו לדעת בהתקפות שאף שחקן לא נוגע בכדור, לא צריך להיות מאמן גדול. מספיק להיות סתם חוכמולוג.