הטור פורסם בגיליון דצמבר של מגזין "ליידי גלובס"
ברגעים שבהם נכתבות שורות אלה, אני מתחזקת נכס המונה טיפה יותר מ-3,000 חברים בפייסבוק. 3,040, אם לדייק. אם להיות פיוטית, הרי שמדובר למעשה ב-3,040 אינטראקציות (שארכו אולי מאית שנייה, תלוי באיכות החיבור האינטרנטי), שבהן נתתי או קיבלתי אישור.
אישור שאני מספיק מעניינת, מספיק מגניבה, מספיק שנונה כדי שמישהו ירצה להיות חשוף אליי, להגיגיי בשורת הסטטוס, לפעולותיי, לתמונות של הילדים, לברכות יומולדת ולסתם מחשבות או עצות שיש לי להנפיק. וכמובן, שגם ההיפך.
ניסיון לפלח את הרשימה הזאת ישאיר את המחפש נטול כל תובנה. זה לא שלא ניסיתי. אבל בעוד, שנגיד, פחות ממחצית הרשימה הזאת מונה אנשים שאני באמת מכירה ברמה כזאת או אחרת - החל באשכרה קשר דם (אימא, אח, בנדודים) וכלה במישהו שלמד אתי ביסודי או היינו יחד בקייטנה באייטיז - הרי שרובה המכריע, יש להודות, מורכב מאנשים שהם זרים גמורים לי.
רוב חבריי ומכריי נוטים לנהל רשימת פייסבוק מצומצמת ואקסקלוסיבית. יסלחו לי כל אלה, אבל מדובר בסוג של החמצה לא חכמה מדי. לא רק מפני שהיא מדיפה ריח נפטלין של חבורות תיכון מטופשות, מסיבות סגורות ורשימות כניסה שנזרקו זה מכבר לפח - אלא בעיקר מפני שמדובר בכפירה ברעיון הבסיסי של המדיום הזה: לשים את עצמך שם בחוץ, להתעמת, לחבק, לקבל או לדחות.
המיליה החדש הוא קיום וירטואלי וקשר אינסטנט. אני מודה כי מאז התחלתי את פעילותי במרחב הנפלא הזה, התמכרתי לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הסוציאליזציה. לחופש להיחשף לפעולות ולדעות, רעיונות ומחשבות, של אנשים שאינם מרכיבים את המעגל המיידי שלי, אפילו לא את השלישי או הרביעי, ולהשאיר אותם שם.
כמובן שיש תמיד גם האופציה לבחור, בלחיצת כפתור, להשתחרר מהם (על בסיס טורדנות למשל, או תיוג תמונות שלי כפרסומת - אקט פייסבוקי מוקצה לכל הדעות). וזה גם היופי. כי בניגוד לחברים אמיתיים שצריך להתפתל מולם, כאן זה נעשה בלי היסוסים, בלי ייסורים, סתם כי היום לא באתם לי טוב.
מצד שני, הרווח מחשיפה דווקא לזה השונה, לזה שלא מסכים אתך, שאינו גזור במידותיך, שבא מעולם מחשבות וטרדות שונה - הוא בדיוק כל הקסם.
העובדה היבשה היא שאת רוב החברים שלי בפייסבוק אישרתי ולא יזמתי. לא מטעמי מגניבות, חלילה, אני אומרת זאת. אין לי בעיה להציע חברות לפרסונות פייסבוק שאני מוצאת מעניינות, אלא שיוצא שבדרך כלל אני מקבלת יותר ממציעה. אני בטוחה שאיכשהו הפייסבוק עובד ככה שכולנו נרגיש אטרקטיביים, וזה לא משהו ייחודי למאשרת סדרתית כמוני.
כי אם יש מסקנה מהעניין הזה, אפרופו הצורך הבסיסי כל-כך לקבל אישור על מעשינו, הרי היא שרשימת החברים שלך בפייס היא-היא האישור החדש. זה כבר לא אם יראו אותך בטלוויזיה, או יכתבו עליך בעיתון - זה מה אומר עליך המיליה "המצומצם" שאתה מתחזק באופן קבוע, וכמה הצלחת (בתנאי, כמובן, שניסית) להכיר ולהרשים, לעצבן ולעורר למחשבה.
הכול עובר בפילטר של רשימת החברים שלך - ואם מצליחים להיות אמיצים מספיק כדי להשאיר במיליה הזה גם את המעצבנים ואת אלה שלא תמיד מחבבים אותך, יתקבל השכר האמיתי.
ובניגוד לז'אנר העלוב של טוקבקיסטים, שאינם אלא פחדנים מאחורי מקלדת, נטולי שם אמיתי, אבל עם פה מהגיהינום - החבר'ה בפייס מוכנים להיות גלויים גם מולך. סוג של ברטר, של פידבק, חינם אין כסף, במעט מאוד אנרגיה ועם כתובת למשלוח חזרה, אם אינך מבסוט מהמוצר.
במובן הזה, הפייסבוק מאפשר לנו תרופה לצורך האובססיבי לקבל אישור. הנה נתתי. וכמה קיבלתי חזרה. וואו.