"אני רוצה שבאוצר יעשו סיבוב פרסה. אנחנו לא נאפשר את המצב הקיים. לא ננוח עד שהכסף שהציבור חסך כל חייו יישאר בידיו, ולא ילך לאיבוד". כך אמר ל"גלובס" ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, שהיה חבר בוועדת הכספים שאישרה את המלצות בכר. גפני הוסיף, כי "מגמת החזרה בתשובה היא חיובית, רק חמור לא חוזר אחורנית (ביחס להמלצות ועדת בכר שאומצו ב-2005, ר' ש'). עם השנים מתברר שהחברות מעלות את דמי הניהול ולוקחות כסף מהמבוטחים - מאות אלפי שקלים ויותר הולכים לחברות הניהול", אמר.
גם יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ח"כ חיים כץ, התבטא השבוע בנושא ואמר ש"עמלות הניהול בקופות החדשות הן שערורייתיות... יש להוריד את דמי הניהול עד ל-0.5% ולקעקע את ועדת בכר; על המדינה לומר: טעינו, ואנחנו רוצים לשנות. לתת לחוסך אפשרויות בחירה זה להרע איתו ולשרת את חברות הביטוח. משרד האוצר עובד עלינו בעיניים", אמר.
על פניו מדובר בהכאה על חטא ובביקורתיות חשובה, הנוגעת ישירות לנושא ש"גלובס" מוביל בשנתיים האחרונות. בעיקר בנוגע להתייקרות החדה של הגמל (המוצר הפשוט ביותר לניהול בשוק הפנסיוני) ובעלות המסורתית הגבוהה אף יותר בביטוחי המנהלים. נתחיל ונאמר כי תיקון לרפורמת בכר אינו רק צעד רצוי, אלא אפילו הכרחי מכמה בחינות. יש לעצור ולבחון מה השתנה בעקבות הרפורמה הזו - מה קרה בפועל מבחינת החוסך, איפה התוכניות השתבשו ומדוע רפורמה שבאה לשפר את התחרותיות ואת מצבו של הישראלי הממוצע דווקא פגעה בו, וייקרה את השירותים שלהם הוא נדרש (במסגרת חובה ממשלתית לחסוך לפנסיה).
להחזיר את האחריות למדינה
אבל, מעבר לקריאות לא אחראיות לקיצוץ חד מדי בדמי הניהול, באותה נשימה הדובר וחבריו לוועדת הכספים מוציאים גם אמירות כגון "חייבים לשים סוף לקזינו הפנסיוני, ולהחזיר את האחריות על הפנסיה לידי המדינה", כשח"כ שלי יחימוביץ' ציינה, כי "לא חל כאן כשל שוק, כל השיטה הזאת שגויה מיסודה... יש להוריד את דמי הניהול, יש לחזור לאג"ח המיועדות. המדינה צריכה לחזור לפנסיה" (כפי שנמסר השבוע מדובר הוועדה בהודעה לעיתונות).
הנושא הפנסיוני מרכזי וחשוב מדי - כשטעויות בניהולו עלולות להגדיר לרעה את כל יתרת חיי החוסך כגמלאי. אין לשגות באשליות שפעם היה מושלם ושצריך לחזור לעולם של ניהול גמל רק מול אג"ח ממשלתיות - בדגש על המיועדות. בכל העולם רואים כיום מה קורה מבחינה דמוגרפית - האוכלוסיות הופכות למבוגרות יותר כשהמבוגרים חיים יותר ויותר. אין מספיק צעירים במדינות מערביות מפותחות, בעוד שיש יותר ויותר קשישים שמישהו צריך לממן.
לכן, לצד הצדק בדבריה של ח"כ יחימוביץ' לגבי אחריות המדינה (כשברור שאסור למדינה להמשיך ולמסמס אחריות זו), החזרת החיסכון למדינה תיראה טוב לכמה שנים, אבל לאורך זמן זה יתהפך. אם המדינה מבטיחה תשואה ביד אחת, ולהבטחה הזו יש ערך גבוה יותר ממה שהשוק "האמיתי" מספק, הרי שהיא צריכה לממן זאת ביד השנייה. ואיך המדינה מממנת את הוצאותיה? לא מכסף שצומח על עצים אלא מכסף שנגבה מהתושבים שמשלמים מסים, לצד גידול במספר הגמלאים.
מכאן שפתרון פופוליסטי של החזרת החיסכון לאחריות המדינה ולאג"ח מיועדות יפחית תנודתיות בתשואות בחיסכון הפנסיוני ואף עשוי להעלאות את התשואות בטווחי זמן מסוימים, אבל מי שייהנה מזה יצטרך לשלם את התשואה הזו מהכיס השני - ובריבית דריבית. הרי זה ה"בור" הגדול שהמשק הישראלי כרה לעצמו בעבר ויידרש לשלם לעוד שנים רבות (ובחוכמה זיהה לפני משקים אחרים בעולם, למשל באירופה, והפסיק להעמיקו עם המעבר לפנסיה הצוברת|).
יצרניים היום, עניים בגמלאות
כאמור, המדינה לא יכולה להישען בנינוחות לאחור ולצאת לחלוטין משוק הפנסיה - כפי שעשתה מבחינות רבות בעשור וחצי האחרונים. הבעיה בהקשר זה מרכזית הרבה יותר מאשר סוגיית דמי הניהול, הגם שמבחינה מאקרו כלכלית-תקציבית המדינה פעלה בחוכמה - הפנסיה הצוברת בישראל אינה מאיימת על המשק בדומה לפנסיה תקציבית או פנסיה עם זכויות מוגדרות ומובטחות (קרנות ותיקות שבהן הגמלה מובטחת בהתאם לשכר האחרון, ללא קשר לכמות הכסף שהפקיד המבוטח לאורך שנות העבודה). אבל, המחיר לכך הוא שהמדינה "זרקה" יותר מדי אחריות על כתפי האזרחים.
בכלל, נראה שהמודל של הפנסיה הצוברת נותן מענה טוב דיו בעיקר לעובדי המדינה ולארגונים סמי-ציבוריים (כמו עובדי הבנקים), אך רחוק מלהיות מספק לאוכלוסייה גדולה של עובדי הסקטור הפרטי שאינם משתייכים לארגונים גדולים. מדוע? בניגוד לסקטור הממשלתי, עבור עובדים רבים בסקטור הפרטי אין דבר כזה קריירה רציפה (כולל בגילאי 55 ו-60) עם ביטחון תעסוקתי (ללא פיטורים ועם העלאה אוטומטית בשכר ותנאים נוספים), ונוסף לכך הם גם משלמים לעתים מחיר גבוה מאחרים עבור החיסכון.
השאלה החשובה היא איך נותנים מענה לאנשים הללו שאין להם ביטחון תעסוקתי אך שמשלמים מסים גבוהים לאורך שנות העבודה שלהם, ללא אפשרות לקיזוז עתידי בשנים ללא הכנסה?
טוב יעשו הח"כים והאוצר - שלא אחת נראה כאילו הם דואגים רק (או לפחות בעיקר) לארגונים חזקים וכוחניים ולשקט תעשייתי בקרב עובדי המדינה, ידאגו גם לאלו שאין להם רשת ביטחון ושלא רק שלא יכולים לחסוך באופן מסודר (לא עובדים באופן רציף במשך שנים רבות) אלא גם "אוכלים" מהחסכונות עוד לפני היציאה לגמלאות. דיון פרלמנטרי מעמיק, או באמצעות ועדת "בכר 2", על דמי הניהול צריך לעסוק גם בהיבטים נוספים הנוגעים לחוסן הפנסיוני של הישראלי הממוצע שכמעט ואינו מודע לסערה שמתחוללת בנוגע לחסכון הפנסיוני שלו.