היבוא האישי הוא אולי אפיק שנוי במחלוקת, אולם בכל הנוגע לאספנות רכב הוא הפך את ישראל בתוך שנים ספורות מזירה נידחת ושוממת לחלק מהעולם הגדול. מאות רבות של כלי רכב, חלקם נדירים, הגיעו ארצה ב-4 השנים האחרונות ביבוא אישי, וגם ב-2011 הצטרפו למעגל המתרחב קרוב ל-150 כלים בני 30 שנה ומעלה.
בחינה של המגוון מגלה שרוב המכוניות הן מכוניות שרירים ולימוזינות של יצרנים אמריקאיים, אולם המנעד רחב: ברשימה אפשר למצוא גם מכוניות בריטיות קלאסיות, שכל אספן בינלאומי היה שמח להכניס לאוסף, ענתיקות צ'כיות עלומות, משפחתיות זולות משנות ה-60, ואופנועים הודיים נשכחים.
הניסיון מלמד גם שרוב כלי הרכב הללו מגיעים ארצה לאחר שיפוץ ושחזור ובמצב ראוי לנסיעה. היעדר היצע זמין של חלפים ושל סדנאות שחזור בישראל מגביל את יבוא ה"פרויקטים לשיפוץ", שבעליהם רוצים להקדיש להם אלפי שעות כתחביב.
למרבה הצער, את רוב כלי הרכב הללו קשה מאוד לראות על כבישי הארץ. רובם מוצאים את דרכם למוסכים ולחניונים עם תנאים מבוקרים, אי שם במרתפים של וילות בסביון, בארסוף ובכפר שמריהו, והם מגיחים משם רק לאירועים נדירים. כלי רכב אחרים נשמרים למטרות של השקעה ושל מכירה בעתיד, אבל עדיין הם מעשירים את התרבות המוטורית המקומית. גם ב-2011 נדדו לישראל ציפורים מוטוריות נדירות ומרתקות. להלן מדגם.
קאדילק דה-וויל מודל 69: קילומטרים של פח
יש בישראל לא מעט אספני עתיקות שבוחרים את כלי הרכב לפי הקריטריון "כמה שיותר גדול, יותר טוב". אין זה מפתיע שלמכוניות קלאסיות של קאדילק יש באופן מסורתי נוכחות רצינית ברשימה השנתית של היבוא האישי. קאדילק תמיד הייתה הנציגה המובהקת ביותר של מה שהאמריקאים מכנים "פול סייז", כלומר מכונית בגודל עצום, שלא נכנעת לשום פשרות של שימושיות לטובת החיסכון.
אין דוגמה מובהקת יותר לז'אנר הזה מאשר הקאדילק DeVille של 1969 - אחת האחרונות בשרשרת אבולוציונית ארוכה של דינוזאורים ממונעים, שנקטעה בשל משבר הנפט כמה שנים מאוחר יותר. הדה-וויל של 1969 הייתה מכונית ענקית. היא ניצבה על בסיס גלגלים באורך 3.3 מטרים, ונמתחה לאורך של לא פחות מ-5.7 מטרים ולרוחב של יותר משני מטרים, מה שהבטיח שהזנב והחרטום בלטו קילומטרים מעבר לקו הגלגלים. מושב הספסל הקדמי שלה יכול היה לאכלס ללא קושי שלושה מבוגרים, והנוסעים מאחור - אם היו כאלה - יכלו למתוח את רגליהם ישר לפנים.
למכונית לא היה חסר דבר בתחום ההנעה. ב-1969 קאדילק אמנם יישרה קו עם הדרישות הפדרליות החדשות להפחתת זיהום האוויר, אולם זה לא הפריע ל-GM לצייד אותה במנוע V8 חדש בנפח של 7.73 ליטרים, שייצר 375 כוחות סוס וצרך בחודש את תפוקת הנפט השנתית של באר ממוצעת בטקסס. בארץ כבר יש כמה מכוניות כאלה, כולל מדגם הארדטופ (ללא עמוד אמצע) שקשה יותר להשגה.
המכונית יוצרה בייצור המוני, והיא עדיין זמינה בלא מעט עותקים, מה שמאפשר לרכוש אותה במחיר שמתחיל בכמה אלפי דולרים ומגיע עד סביבות 20 אלף לדגם משוחזר בקפידה. ללא ספק הרבה פח עבור הכסף.
יגואר XK120 מודל 55: תמצית הקלאסיקה
היגואר XK120 היא פריט אספנים נחשק ברחבי העולם. המכונית יצאה לכבישים לראשונה ב-1948 והפיחה תקווה ואופטימיות בבריטניה מוכת המלחמה. למרות אורך צנוע של 4.4 מטרים ובסיס גלגלים קצרצר היא הייתה ועודנה מכונית ספורט חושנית, אוונגרדית ומתוחכמת, עם גוף אלומיניום ועם שלדת הנעה אחורית קלילה, והשקתה סימלה את החזרה לתחייה של תעשיית הרכב המקומית. ה-XK120 גם הייתה מכונית נגישה יחסית, שנמכרה בעת השקתה בסכום צנוע יחסית של כ-1,260 פאונד - לא הרבה יותר ממכונית סלון תקנית.
הרכב שיובא השנה לישראל, בצבע ירוק, הוא ממודל 1955, שהייתה שנת המכירות האחרונה של המכונית בטרם הוחלפה על-ידי ה-XK140 הגדולה יותר. בשנת המודל הזו היא צוידה במנוע שישה צילינדרים בנפח 3.44 ליטרים, שייצר 160 כוחות סוס. ההספק נשמע צנוע, אולם די היה בו כדי להאיץ את המכונית מאפס למאה קמ"ש בפחות מעשר שניות, ולהגיע לסביבות מאתיים קמ"ש.
הדגם הספציפי שיובא ארצה הוא מגרסת הביצועים המשופרת SE, שכוילה כדי לספק 180 כוחות סוס וביצועים נמרצים יותר. בערך 12 אלף מכוניות כאלה יוצרו במהלך כל שנות הייצור, ורבות מהן הגיעו לארצות הברית. זו לא מכונית אספנים זולה: מכוניות משופצות במצב טוב מאמצע שנות ה-50, עם מסמכים הולמים, נמכרות בארצות הברית ב-80 עד 120 אלף דולרים. היו גם מכוניות XK120 נדירות, שהשיגו במכירות פומביות אפילו 50% יותר.
מרצדס W180 מודל 1958: מתחפשת לרולס רויס
החודש גנזה מרצדס בשקט ובחשאי את פרויקט מאייבך הסופר יוקרתי, ועמו נגנז, שוב, החלום שלה להתחרות במותגי העל הבריטיים רולס רויס ובנטלי. החלום הזה הוא עתיק יומין, ובמהלך השנים אפשר למצוא לא מעט דגמים של החברה שאימצו מוטיבים אופייניים מאוד של הרולס. אחד מהם הוא המרצדס S220, שידוע יותר בסימול הדגם W-180. זאת הייתה מכונית בגודל בינוני - משהו שמקביל ל-E קלאס של ימינו - שהוצעה לבעלי הממון של התקופה בגרסאות סדאן, קופה וקבריולה.
כל הגרסאות נראו יותר בריטיות מגרמניות, עם חרטום רשת ענק ומוכסף, עם פנסים עגולים ועם קווים זורמים וקלאסיים. במיוחד בלטה הקבריו, שהוכתרה בזמנה לאחת המכוניות היפות ביותר שנוצרו אי-פעם. המכונית שיובאה ארצה, ממודל ,58 מצוידת במנוע שישה צילינדרים בטור עם נפח של 2.2 ליטרים ועם הספק צנוע יחסית של 105 כוחות סוס. התמסורת היא ידנית (עם ידית על מוט ההגה) או עם מצמד אוטומטי.
בעת השקתה עלתה המכונית כ-4,500 דולרים לדגם הסדאן, וכ-7,100 דולר לדגמי הקופה והקבריו. מ-1953 ועד אוקטובר 1959, מועד סיום הייצור, יוצרו כ-55,279 יחידות של דגם הסדאן, אך פחות מ-3,500 יחידות של הקופה והקבריו - מה שהופך אותן לפריט אספנים מבוקש במיוחד. מכוניות קופה וקבריו משופצות ברמה גבוהה מוצעות במכירות פומביות בארצות הברית במחירים של 80-120 אלף דולרים. את הסדאנים הנפוצים הרבה יותר אפשר להשיג אפילו בכ-20 אלף דולרים.
קרייזלר אימפריאל מודל 60: קולוניאליזם אמריקאי
תעשיית הרכב האמריקאית של ימינו נגועה בנגע הגלובליזציה, ורוב הדגמים העכשוויים של היצרנים האמריקאים מנסים להיראות יותר יפניים מיפניים, ואם לא, אז לפחות אירופיים. אבל בשנות ה-60 העליזות יצרני הרכב של ארצות הברית התבייתו על הרוח האמריקאית והפיקו עיצובים גדולים מהחיים, חסרי עכבות ומושכי תשומת לב.
הקרייזלר אימפריאל של 1960, שדוגמה שלה נחתה השנה בארץ, היא תמצית אותה תקופה משעשעת. קשה למצוא עיצובים מוגזמים יותר: לימוזינה באורך עצום עם פגוש קדמי ענק, גריל רשת פעור, קישוט כרום עצום דמוי נשר בפרונט, ו"סנפירים" ענקיים מאחור עם פנסים דמויי קליע בתוכם.
תא הנוסעים חריג לא פחות, כאשר מושב הנהג היה מוגבה מעל שאר המושבים ועיצוב עמדת הפיקוד משקף את עידן המירוץ לחלל. בארצות הברית היא שווקה בזמנו כדגם הבכיר של קרייזלר, שפנה לאנשי העשירון העליון ובמודעות מאותה תקופה היא תוארה בתור "המכונית שמיוצרת בקפדנות הרבה ביותר באמריקה". למכונית מגוון גרסאות, החל בקופה פתוחה/סגורה ועד לימוזינה עם ארבע דלתות. המנוע התקני היה V8 בנפח 6.8 ליטרים, שייצר 350 כוחות סוס מכובדים, ושודך לתיבה אוטומטית שהופעלה באמצעות לחצנים - שיא ההיי-טק של אותה תקופה.
קצת יותר מ-17 אלף אקזמפלרים ממודל 1960 עלו על הכבישים. הדגמים היותר נדירים בסדרה, דוגמת דגם הקבריו, נמכרים כיום בטווח של 25 עד 65 אלף דולרים בהתאם לרמת השיפוץ, אם כי דגמים הרוסים על תקן של "פרויקט" אפשר להשיג באלפי דולרים בודדים.