1. במפגשים של חתני הפרס עם העיתונות ריחפה באוויר השאלה חסרת הסבלנות של העיתונאים אל הזוכים המאושרים: למי זה בכלל משנה, חוץ מהקהילה המדעית, מה שגיליתם? התשובות היו מגומגמות. איך באמת ניתן לקשור את העובדה שהגלקסיות מאיצות ולא מאיטות את תנועתן למשהו בחיינו? פרופסור דניאל שכטמן ניסה את כוחו ואמר: הרי בלי איינשטיין לא היה לנו היום ה-GPS. והחוקר שלידו אמר: ובלי הפרס על גלי רדיו גלקטיים לא היה לנו היום WiFi.
וואלה? על זה אנשים קיבלו נובל, על Waze? מוכרח להיות עוד הסבר. בכל פעם שאתם מדליקים את המחשב בבית-קפה, תחשבו על זה לרגע.
2. 10 דקות לפני שהחל הטקס ישבו הצופים בכיסאותיהם. הדלתות לא ננעלו, אבל איש לא נכנס יותר. הקהל, מעצמו, השתתק, אף מנהל במה לא נתן סימן, סתם ישבו וחיכו. אף אחד לא השתעל, לא היו צחוקים מהיציע, אף אחד לא צעק "יאללה, יש לנו קלאסיקו הערב". אף איש ביטחון לא נעמד בקדמת הבמה והביט בקהל החשוד במבט אטום ואחראי. ואז המלך נכנס וכולם קמו.
3. כולם היו לבושים על-פי כל כללי הטקס: חליפת פראק בסגנון אחיד ונוקשה עם עניבות קטנות לבנות וחולצה מגוחכת עם שני כפתורי פנינה לגברים, ושמלת ערב ארוכה לנשים. לא היה אפילו מורד אחד עם ז'קט מהחתונה, סנדלים, כובע מטומטם ושסע שמתחיל בפטמות ונגמר אי-שם. או שמא היה: בשורה הראשונה ישבה אישה גבוהה ויפה, שיערה פזור, ושמלתה דמתה לזר פרחי אביב גדוש חמניות גדולות ושופעות. "היא איטלקייה", הסבירה לי שכנתי, וכיוונה את המשקפת הקטנה למבט קרוב יותר.
4. נשיא קרן נובל דיבר על כך שאנשים הגיעו לפסגת המדע משום שהם חיו בסביבה בינלאומית פתוחה ומפרה. במקומות שבהם הייתה פתיחות לעולם - מהתקופה ההלניסטית דרך הרנסנס ותקופת ההשכלה ועד האוניברסיטאות הגדולות של היום - שם צומחת הקדמה. הסתגרות תרבותית-ערכית וחוסר נכונות להשתלב עם בני עמים אחרים מונעים את ההפריה ההדדית ואת עבודת הצוות שיכולה להצעיד את האדם ואת עולמו קדימה. התקרה לא נפלה, והיו כמה אנשים בקהל שהנהנו בראשם. בשקט.
5. כשקלאודיה שטיינמן, אלמנתו של הזוכה המנוח פרופ' רלף שטיינמן, עם כפפות הלבד השחורות והארוכות, פסעה לעבר מלך שבדיה, הקהל יצא מגדרו, כלומר מחיאות הכפיים נמשכו עשרים ושמונה שניות, לעומת עשרים, כמקובל. כשהיא הפריחה את הנשיקה המפורסמת שלה לעבר כיסא הכבוד במרומים, שכנתי המקומית הסתכלה עליי בתימהון כאומרת, גברים בגילך לא אמורים לבכות. אחר כך, כשתומס טראנסטרומר, המשורר השבדי המשותק כמעט לחלוטין, ושאינו יכול להוציא מילה מפיו, קיבל את הפרס, היא הושיטה יד מהססת לעבר ערימת הממחטות שהחזקתי, ורק אחרי שניגבה בעצבנות את עיניה הצליחה להיישיר אליי מבט.
6. ביציאה מהאולם חיכו אוטובוסים ארוכים, והקהל המבוגר יחסית עלה עליהם כדי לנסוע לבניין האופרה לארוחת הערב והנשף. נסיעה של חמש דקות בערך. היו איזה מאה איש באוטובוס, מלא מדליות ו-IQ שמספיק למדינה שלמה. אבל רק אני וחבר ישראלי נוסף דיברנו בטלפון הנייד שאמרו שאסור להביא. נכון - היו עוד כאלה שהביאו, אבל להשתמש? מה אנחנו, ברברים? אף אחד לא העיר, ועכשיו כשאני כותב את זה, אני חש את הצריבה הלא נעימה של מי שהסריח אוטובוס שלם, ככה סתם, כי לא יכול היה להתאפק. בכל אופן, המפיקה התקשרה מהארץ, מה? שלא נענה?
7. כוסות השמפניה היו מלאות במידה הנכונה. הקהל כולו עמד וחיכה שהמלך ונסיכותיו יואילו לרדת מהיציע בראש שיירת חתני הפרס וחברי האקדמיה. ליד כוסות השמפניה היו מונחות שלוש לחמניות קטנות כאלה, של ביס אחד ואף אחד לא יראה. אף אחד לא שתה, אף אחד לא אכל ואף אחד לא התיישב. וזה לקח חצי שעה עד שהם ירדו. גם אני לא נגעתי. באלוהים. זה מאזן את הטלפון הקודם.
8. כמחווה לאלפרד נובל, שחי בשנותיו האחרונות בסן רמו באיטליה, שלח מושל המחוז שבו שוכנת העיר פרחים קטנים בשלל צבעים, אשר קישטו את האולם.
9. 45 טבחים הכינו את הארוחה, 260 מלצרים הגישו, על מפות שולחן שעוצבו ליובל המאה של קרן נובל. בזמן הארוחה ליוותה את האורחים מקהלה שנוסדה לביצוע האופרה רומיאו וג'וליה. על השולחנות היו מפוזרים באי-סדר נדיב מטבעות שוקולד גדולים עטופים בנייר מוזהב, שדמותו של נובל מוטבעת עליהם. בתוך רבע שעה מתחילת הארוחה, המטבעות בשולחנות האחוריים ששם ישבתי, נעלמו בכיסים ובנרתיקים. בשולחן המלכים וחתני הפרס האנשים אכלו את השוקולד, ובצאתנו עברנו ליד השולחן המרכזי, שהיה זרוע כולו בקליפות נובל מוזהבות וחסרות ערך.
10. באירוע השתתפו גם סטודנטים מרחבי שבדיה. לסטודנטים כובעי מלח קטנים, שהם סמל: מי שעבר את הבחינות, יכול לחבוש את הכובע. מי שנכשל, מקבל שלילת כובע. את ההתאבדויות הם מצדיקים בחשיכה הארוכה בחורף, והצגת הכישלון קבל עולם בדרך כזאת, זה כלום? הם צחקו (בשקט), עזרו למי שצריך (בשקט) והובילו את הילדים הקטנים שהאירו את כל השבילים בלפידים שהעלו ריח נעים, ילדים שיזכרו שפעם, כשהם היו קטנים, השתתפו בטקס הנובל.
11. המנה הראשונה הייתה נתח לובסטר מונח על קציפת צנוניות וירקות אדמה מוחמצים. זה לא היה אמיתי, כמו היין האדום הנפלא שהובא מאיטליה, והקציפה הזאת בסוף, של שוקולד לבן מונח על איזה ענן של משהו, והכול בהגשה מתוזמנת. אף מזלג לא נפל, אף אחד לא ביקש תוספת לחם, ואף אחד גם לא קיבל.
12. בסוף הארוחה, חתני הפרס הודו למארחים הנדיבים מאוד. הם לא הודו ליושב במרומים, וגם לא לאבא ולאימא. הם שבו על משנתם שבגללה זכו בפרס. ככה - בשלוש דקות. והיות שמדובר כאן בעיתון כלכלי, אסיים בדבריו של חתן פרס נובל בכלכלה השנה, פרופ' תומס סרגנט, שמיצה את תורתו בשבע נקודות. שווה לקרוא:
a. לא כל מה שרוצים להשיג אפשר להשיג.
b. יש יחס הפוך בין שוויון לבין יעילות.
c. לאנשים אחרים יש יותר ידע משיש לך לגבי מה כדאי לעשות.
d. כל אדם רוצה לקבל תמריצים.
e. כשממשלה מבזבזת, האזרחים משלמים.
f. כל דור יכול להעמיס את ההוצאות על הדור הבא.
g. כל האנשים שרוצים שהממשלה תוציא יותר כסף, רוצים שהכסף הזה יגיע בסופו של דבר לכיס שלהם.
הקהל מחא כפיים בנימוס.
13. בסוף היו ריקודים. מהמדינה שנתנה לעולם את להקת אבבא, אתה מצפה שלא יעמידו ביג בנד שתנגן בסה מה מוצ'ו. אפילו המלך והנסיכות העדיפו לקשקש בצד.