א.אחרי שבנק לאומי הודיע השבוע על ביטול תחרות הלייקים הצינית שלו בין העמותות - בעקבות ההשתתפות של "אם תרצו" בניגוד לתקנון, או בעקבות הלחץ של "שלום עכשיו" והאיום בחרם על הבנק (תלוי איזה צד אתם לוקחים) - נשמעה צהלה ברשתות החברתיות: הלחץ הציבורי עובד! אפשר להכניע גם את הבנקים!
מובן שלא רק צהלות שמחה נשמעו. הרוב הגדול של המגיבים העדיפו להתמקד במה שהם כינו "הבריונות וסתימת הפיות" של שלום עכשיו. אני לא חסיד גדול של שלום עכשיו, אבל מה שהם עשו לא נכלל כלל וכלל בגדר של סתימת פיות. מה שהם עשו זה לנהל מערכה לגיטימית לחלוטין במסגרת השקפת עולמם. יש מספיק סתימת פיות במדינה הזאת גם בלי שאנשים יצעקו סתימת פיות על דברים שאינם ממין העניין. אף אחד לא סתם לאם תרצו את הפה, ומי שיעשה את זה יהיה לו עסק איתי.
אז בבקשה, סתמו קצת את הפה עם כל סתימת הפיות הזאת. בן אדם כבר לא יכול להעביר חצי שעה בלי להיתקל בסופה של הדמוקרטיה, בכיליונה של מדינת היהודים או במותו הסופי של חופש הביטוי. בואו נרגיע קצת את הרוחות. השיח הציבורי הישראלי דומה כיום לאחרון ההיפוכונדרים; כל הצטננות היא מחלה סופנית (וזה לא אומר, אגב, שההיפוכונדר הנ"ל אינו חולה אנוש).
לגבי הטענה על בריונות של שלום עכשיו, זה בכלל כבר לקוח מתחום הקומדיה. שלום עכשיו הם הרבה דברים, אבל בריונים? הראו לי אדם אחד על-פני הפלנטה היפה הזו שעובר לצד השני של הרחוב כשמולו צועד פעיל של שלום עכשיו, ואראה לכם אדם שבכלל חיפש כספומט.
גם הטענה נגד שלום עכשיו שהם "מלשינים" די מגוחכת, ודאי במקרה הנ"ל ובטח ובטח כשהיא מגיעה מהצד של אם תרצו, ארגון שעשה קריירה - די מפוארת יש להודות - מ"להלשין" על מרצים שמאלנים באוניברסיטת בן-גוריון. כל שיח ההלשנה הזה דפוק ושגוי והיסטרי מיסודו. אם תרצו אינם מלשינים, גם ארגוני שמאל כמו מחסום ווטש שמדווחים על הפרות ועל אי-סדרים במחסומים או "שוברים שתיקה" שמרכז עדויות לוחמים מהשטחים אינם מלשינים, ממש כמו שהעיתונאי קלמן ליבסקינד לא "הלשין" על יואב גלנט. כל אחד רק ממלא את תפקידו במשחק הגדול של הציבוריות הישראלית.
אומרים שלמלשינים לא תהי תקווה, אבל אני אומר שללא כל ה"מלשינים" האלה, מכל הצדדים, יש לנו הרבה פחות תקווה. אני מעדיף את אחרון הפעילים של אם תרצו ואת אחרונת הפעילות של מחסום ווטש על-פני ראשון המסמסים לכוכב נולד ועל-פני כל אותם האדישים שלא מצביעים בבחירות ולא פותחים את הפה אל מול העוולות הרבות שנעשות פה, או מקסימום - כשכבר כלו כל הקצין - מצקצקים בלשונם אל מול מהדורת החדשות. אלה אינם הרבה יותר מדגים באקווריום. המקסימום שהם יגיעו אליו הוא קיר זכוכית. אבל תנו לי עוד מיליון מלשינים מהסוג שנמנה קודם, ואני הופך את העולם.
ב.אבל בואו נחזור רגע לרישא של הדברים. האם הלחץ הציבורי באמת עבד במקרה הזה? על פניו כן; בנק לאומי ביטל קמפיין. וואו. איזה ניצחון גדול. גם במקרים אחרים שהיו לאחרונה, כמו הלחץ הציבורי להורדת מחירים של כמה מוצרים בסופר, נראו תוצאות.
אסור להפסיק
אבל מדובר בניצחונות קטנים, שוליים בסך-הכול. הבנקים, כמו גופים חזקים אחרים, אכן מגלים פה ושם מורך לב כשזה נוגע לעניינים שאינם ממין העניין המרכזי שלהם, אבל כשזה מגיע ללב-לבו של הדבר אנחנו מגלים שמדובר בחומה בצורה, שהם לוחמים עזי נפש וחסרי עכבות, ושלא אכפת להם מכלום. או במילים אחרות, אם מישהו חושב שבעקבות ההצלחה במלחמת "שני מיליון סיבות טובות" קמפיין פייסבוק נוסף ישכנע את הבנק לבטל את עמלת השורה, לדוגמה, הרי הוא חי בעולם דמיוני.
זה לא אומר שצריך להפסיק להילחם או ללחוץ על הבנקים. להפך. אסור להפסיק. אבל חייבים להבין מול אילו כוחות אנחנו עומדים. חייבים להבין שהעמדת הפנים של הבנק כאילו הוא קשוב ללקוחות ו/או ללחץ ציבורי אינה הרבה יותר ממה שהיא: העמדת פנים.
ג.למעשה, אם אתם שואלים אותי, מדובר בהרבה יותר מסתם התקפלות או העמדת פנים. אם יורשה לי, אפרוס בפניכם תיאוריית קונספירציה קטנה וחביבה שחשבתי עליה בעצמי (טוב, היו לי כמה ימים חופשיים), והיא, כמובן, יציר דמיוני הפרוע:
בנק לאומי הבין, בעקבות הביקורת העניינית שהוטחה בו בעניין הקמפיין (ביזוי העמותות, החלק האפסי של התרומה מהרווחים, הקידום העצמי הבוטה על חשבון החלשים ביותר וכולי) שהוא עבר את הגבול. מה עשה? נתן לעמותת אם תרצו להיכנס לתחרות אף על פי שהיא עמותה פוליטית, דבר המנוגד לתקנון התחרות, ואז חיכה ששלום עכשיו יגלו את זה. אלה נגסו בפיתיון בכל פה ועשו את הרעש המצופה. כך היה קל יותר לבנק לאומי לבטל את הקמפיין כולו ולהרוויח מכל העולמות: גם יצא רגיש וקשוב לביקורת, גם חסך לעצמו כמה מאות אלפי שקלים טובים שאמר שאותם יתרום למטרות עלומות שאותן לא פירט, והכי חשוב - הסיט את האש מעצמו ומהקמפיין שלו אל עבר השמאל, שיצא בכיין ומלשן ובריון וסותם פיות וכל הדברים האחרים שהטיחו בו גם לפני זה.
מי זוכר עכשיו את הציניות של הבנק, מי זוכר את הביקורת העניינית, מי זוכר משהו מלבד אקורד הסיום. הבנק ירד מהעץ, העמותות קיבלו בוטנים שיכסו להן בקושי את ההוצאות שהיו להן על התחרות, אם תרצו קיבלו פרסומת, שלום עכשיו סופגים קללות. הכול פיקס. קלאסי, אין מה לומר. מובן שאין לי שום הוכחה לעניין ושמדובר יותר בניסוי מחשבתי משעשע, אבל ככה זה עם קונספירציות.
וכך למדנו כולנו שיעור עצוב למדי: כמעט אין סיכוי לפתח דיון חברתי כלכלי ומעשי, וגם אם כן - ברוב המקרים הוא משאיר את הרוב מנומנם ואדיש. אבל רק תן להם את התבניות הישנות, המוכרות והנדושות של ימין מול שמאל, וכל אחד מתייצב במקומו, נחוש ומלא בתחושת צדק. והצדק האמיתי שוב נשאר בצד, מסכן וזנוח.
ד.את השיעור הזה, לדאבוני, אנחנו למדים שוב ושוב. אין שום טעם וצורך לפתח דיון או לגבש נימוק. מספיק שתקרא לצד אחד שמאלני או ימני, בוגד או פשיסט, ועשית את העבודה. הנערים ישחקו לפניך, יכנו זה את זה בשמות, ואתה תוכל להמשיך ולעשות את הדבר שלך. הדגים ימשיכו לשחות באקווריומים שלהם, ואתה תוכל להמשיך ולדוג אותם.
כך אנחנו מפסידים כציבור. אני לא מקל ראש בוויכוח העקרוני והחשוב מאין כמותו בין אנשי שלום עכשיו לאנשי אם תרצו. הוויכוח הזה חייב להמשיך ולהתנהל. אבל העובדה ששני הצדדים האלה לא יכולים להניח לחילוקי הדעות בעניין אחד ולשלב ידיים בעניינים אחרים ובמצוקות אחרות המשותפות לשניהם דופקת בסופו של יום את כולם. אנחנו רואים את זה במחאה החברתית, אנחנו רואים את זה בהסדרי החוב, אנחנו רואים את זה בגלי הפיטורים המתרגשים עלינו. לבנק או לטייקון לא אכפת אם אתה ימני או שמאלן, אבל הם יהיו הראשונים לעשות בזה שימוש. הם יודעים טוב מאוד שזה עובד כמו קסם.
אבל על אף שאנחנו רואים את זה, נדמה שאנחנו לא מצליחים להתעלות מעל זה. האם גם בפעם הבאה נבלע שוב את פיתיון הימין-שמאל? הייתי רוצה לומר שלא, אבל אני לא בן יומיים.
הרהור
אי-אפשר להעביר חצי שעה בלי להיתקל בסוף הדמוקרטיה, בכיליון מדינת היהודים או במותו של חופש הביטוי