יש פחות או יותר קונצנזוס מסביב ל-NBA שיום חמישי האחרון לא היה עוד יום בהיסטוריה של הליגה. שהווטו על הטרייד שהיה אמור להעביר את כריס פול, הפוינט גארד האדיר של ניו אורלינס הורנטס, ללוס אנג'לס לייקרס (כשבינתיים כבר נרקמה עסקה חדשה שתעביר אותו דווקא לקליפרס) - יכול להיות סימן לכמה דברים שקשה להחליט איזה מהם יותר גרוע: או שדייויד סטרן, הקומישינר האגדי, "הוא בריון", כמו שאומר דרון וויליאמס מניו ג'רזי נטס; או שסטרן, בתהליך הדרגתי שמגיע לשיאו עכשיו, נהיה לא יותר מבובה של בעלי הקבוצות; או שסטרן, קצת לא נעים לומר, מתחיל לאבד את דעתו.
***
תקציר האירועים: לפני שנה הליגה קנתה את ניו אורלינס הורנטס מג'ורג' שין, איש עסקים שלא היו לו המשאבים להמשיך לממן קבוצה שמפסידה כסף, ב-300 מיליון דולר. לסטרן תמיד היה פטיש לקבוצה בניו אורלינס, במיוחד אחרי הוריקן קתרינה, הוא סירב להצעות על ההורנטס שכללו מעבר לעיר אחרת ושכנע את בעלי הקבוצות להתחלק בעלויות. מאז קיים ב-NBA ניגוד עניינים אינהרנטי: כל אחד מבעלי הקבוצות הוא גם הבעלים של 1/29 מניו אורלינס הורנטס, וסטרן הוא הבוס בפועל.
הבוס הבטיח שהוא ייתן אוטונומיה מלאה לדל דמפס, הג'נרל מנג'ר של ניו אורלינס. ביום חמישי האוטונומיה בוטלה: ניו אורלינס, יוסטון והלייקרס סיכמו על טרייד משולש שתכננו הלייקרס כדי להשיג את פול - וכמה שעות אחר כך סטרן הטיל וטו. אם סטרן היה רק הבוס של ניו אורלינס הוא היה מאשר את העסקה: פול ממילא התכוון לעזוב בסוף החוזה שלו בעוד שנה, כך שטרייד עכשיו היה הדרך היחידה לקבל משהו תמורתו; וההורנטס השיגו ארבעה שחקנים מעולים+בחירת דראפט בסיבוב הראשון. אבל סטרן עובד קודם כל בשביל בעלי הקבוצות. ובעלי הקבוצות הקטנות לא רצו לראות עוד כוכב מגיע לקבוצה משוק גדול.
כך שסטרן הוא לא האח הגדול ולא מאבד את דעתו. הוא גם לא קרוב להיות בובה של בעלי הקבוצות, אם כי מעמדו נחלש משמעותית בעשור האחרון בגלל דור חדש של בעלים שלא מרגיש חייב לו על הזינוק בפופולריות של הליגה בשנות ה-80 וה-90. סטרן ביטל את הטרייד כי פוליטית זה היה הדבר הנכון לעשות: אחרי שחלק מבעלי הקבוצות דרשו להצביע על העסקה, היה ברור שלא יהיה לה רוב. סטרן, שנלחם בחזית רדיקלית של בין 10-14 בעלי קבוצות קטנות בזמן ההשבתה, לא היה בעמדה לצאת נגדם שוב. הוא העדיף לספוג את הביקורת מבחוץ.
***
הנקודה שהביקורת מבחוץ מחמיצה בסיפור הטרייד של כריס פול היא המסר, הלא מודע, שעומד מאחוריה: שספורט, אפילו באמריקה, הוא לא עסק לכל דבר. קבוצות ספורט אמריקאיות, טוען העיתונאי והסופר המעולה מלקולם גלדוול, נראות כמו עסק - יש להן עובדים ולקוחות ומשרדים ומוצר, ובדרך כלל הבעלים, כמו ברוב המקרים באמריקה, הם גברים לבנים עשירים. אבל קבוצות ספורט אמריקאיות לא פועלות בסביבה עסקית רגילה. הן מקבלות פטור חלקי מחוקי ההגבלים העסקיים. הפטור הזה מאפשר את הדראפט, את חוזי השידור הקולקטיביים, את תקרת השכר - שאף אחד מהם לא יכול להתקיים בשוק חופשי. מאז שנת 2000, שמונה אצטדיונים נבנו או שופצו בשביל קבוצות NBA בעלות של 2 מיליארד דולר. 1.75 מיליארד דולר היו כסף ציבורי.
גלדוול משווה בעלות על קבוצות ספורט לקניית יצירת אמנות. יש שתי סיבות שאנשים קונים אמנות: כדי להרוויח כסף ממכירה עתידית - כלומר השקעה פיננסית פשוטה; וכדי ליהנות מיפי היצירה. לכלכלנים יש מונח להנאה הזאת: רווח נפשי. "רווח נפשי" מתאר את ההנאה שמישהו משיג מבעלות על משהו - מעל ומעבר להחזרים כלכליים. במחקר שנעשה לאחרונה על רכישות בעולם האמנות שני כלכלנים חישבו שרווח נפשי אחראי ל-28% מההחלטה לקנות יצירה. במילים אחרות, אומר גלדוול, אם בנאדם קונה ציור של ואן גוך ב-100 מיליון דולר, הוא שילם 28 מיליון רק בשביל להסתכל עליו כל בוקר.
קבוצות ספורט דומות ליצירת אמנות בעיקר במחירים שלהן. אם מצליבים את רשימת שווי הקבוצות שהמגזין "פורבס" מפרסם כל שנה עם עסקאות רכישה של קבוצות, מגלים שהקונים תמיד משלמים מעל הערך. גולדן סטייט ווריירס שווה 363 מיליון דולר לפי "פורבס". לפני שנה היא נמכרה ב-450 מיליון. וושינגטון וויזארדזס שווה 322 מיליון. היא נמכרה ב-551 מיליון לפני שנה. ההפרש הוא בשביל הרווח הנפשי. הטרייד על פול פגע ברווח הנפשי של בעלי הקבוצות הקטנות, ביכולת שלהם ליהנות מהבעלות שלהם מעבר לכסף. לראות את הלייקרס משיגים עוד סופרסטאר זה הכל חוץ ממהנה. העסקה הייתה כשרה. אבל ספורט הוא לא באמת עסק.