"שוטי הנבואה" היו הרחם שבו התפתח אברהם טל. במשך שבע שנים למד שם כל מה שהוא יודע על מוזיקה, הרגיש שהלהקה היא יותר מסך חלקיה, וכמו במשפחה גדולה ומאושרת, הם יצליחו להכניע את השיטה, ימשיכו ליצור ולשמח לעד, לא יתפרקו אף פעם ולא יהגו את המילה "קאמבק". וכמו שקורה לעתים במשפחות טובות, היחסים התדרדרו עד כדי פירוק החבילה ופרידה קשה שלוותה בכל האלמנטים של גירושים רעים.
טל מצא את עצמו בריק קיומי, במקום שהכי פחד ממנו: להיות לבד. "לפני השוטים לא הייתי כלום", אומר אחד האמנים המצליחים בשוק המוזיקה הישראלי (זמר השנה לשנת 2010), וחוסר הביטחון מפעם, חולף לרגע על פניו הממושקפות. "הייתי מוזיקאי מתחיל מנווה אטי"ב שעושה טריקים על המחשב. פתאום נכנסתי כמתופף לעולם הגדול בתל אביב ומצאתי בית וביטחון. רק לקראת הסוף התחלתי לעשות משהו קטן ואקוסטי, והופעתי לבד בכל מיני חורים בלי להפריע לפעילות של הלהקה. אחרי שהתפרקנו הרגשתי כמו מישהו שפוטר מהעבודה, עם אישה ושני ילדים, ומוצא את עצמו בחוץ, בלי מקצוע מוגדר".
- כמה זמן חיית ככה?
"שנה".
- ממה התפרנסת?
"הגדלתי את מסגרת האשראי. דיברתי עם הפקידות בבנק בכל יום, ולזכותן ייאמר שהן היו נחמדות גם כשלא היה לי כסף. עשיתי דברים באולפן הביתי. הרגשתי כמו מישהו שהולך על קורה עם שני ילדים בידיים ועושה סלטה. ייאוש טוטאלי מהמצב הכלכלי. בכל יום הגיע פקס מהבנק, אתה חייב להגדיל מסגרת ולהכניס כסף".
- מצב נפשי כזה מאפשר ליצור?
"אשתי שאלה אותי אז, מה החלום שלך? עם מי אתה רוצה לנגן? נתתי לה רשימה של שמות והיא אמרה לי, אז תרים טלפון ותתחיל. היצירה הייתה תמיד מקום שיש בו טוב, גם אם יש בו כאב, כי אין בו ייאוש. אז הרמתי טלפון לעדי גולדשטיין שניגן עם לידר ועם רייכל. אמרתי לו, אין לי תקציב, אין לי כלום, אבל בוא נתחיל. אספנו אנשים והתחלנו חזרות בקיבוץ של עופר הבסיסט. ואני רואה, נהיה עניין, נהיים שירים. קראתי לאנשים מחברות תקליטים לשמוע. חלק התלהבו, חלק פחות, עד שלחבר'ה מ-NMC עף הראש, ואז היו חתימת חוזה ותקציב".
- צעד נדיר בשוק.
"הם האמינו. בפרזנטציה הם ישבו בעיניים נוצצות וזה מה שרציתי. כל מי שאני בוחר לעבוד איתו חייב להיות עם תשוקה".
- לך יש בעיקר תשוקה וכישרון. לא למדת מוזיקה ואתה לא יודע לקרוא תווים.
"את המוזיקה ספגתי בבית. אבא היה שומע שאנסונים כל הזמן, ואימא, בצעירותה, שרה באופרה. עיקר ההשפעה שלה עליי הייתה בתחושת אש יצירה שלא מתממשת, כי היא בחרה לממש את עצמה במשפחה. חלק ממה שאני עושה, זה לממש את התשוקה לעמוד ולשיר בשבילה. מי ששר בוער לו פה, בבית החזה. הרגשתי את זה בגיל צעיר. הייתי הולך לראות הופעות ומפנטז שהמתופף נפצע וייתנו לי לעלות לבמה. הרגשתי שאני חייב לשיר".
- ואז הגיע החידוש ל"אדם צובר זיכרונות".
"הייתי בשלבים מתקדמים של האלבום. זה היה מזל, גורל, אלוהים, כל אחד ופרשנותו. למדתי שיעור. תעשה מה שמדליק אותך. עשיתי אותו מתוך פאן, כשיר אחד מתוך פרויקט של שישים שירים, בלי לחשוב על מסחריות. אני ויונתן דגן טסנו על זה בלי להגיד לאף אחד שאנחנו עושים את זה במקביל לתקליט, ויצא שזה קידם אותו. עברתי ממצב של ייאוש טוטאלי, לוואלה, יש כאן משהו".
- מי ניהל אותך?
"בהגה תמיד אני החזקתי. אני פרפקציוניסט שיורד לפרטים של כל דבר, עד לפונטים של המודעות, איפה הן יתפרסמו ובאיזה גודל".
- זה מתיש.
"אין ברירה אחרת. בשנה האחרונה, כשאחותי, שלמדה תעשייה וניהול, נמצאת איתי, היא מביאה את הראש שלה בהבנת המותג שנקרא אברהם טל וההגה עובר לידיים שלה. ניהול בנוי משני רבדים - ההתעסקות בכל הפרטים הקטנים, החל בפונטים וכלה במי יופיע לפני ואחרי ואיך הנגנים יסתרקו ויתלבשו; ומראייה גבוהה יותר אסטרטגית. יש קו שנמצא מתחילת הקריירה עד היום, והוא עובר דרך אינטואיציה והקשבה".
- לקהל?
"הקשבה כוללת: אם לעשות פסטיגל או לא, אם להשתתף בפרסומת, להופיע פה או שם. יש קול פנימי שיודע את התשובה".
- ומה הוא אומר על השתתפות בפסטיגל?
"בינתיים לא".
- למרות הכסף הגדול.
"זה כמו לעשות קמפיין גדול ושכולם ידעו מי זה אברהם טל. זה לא השיא בעיניי. השיא הוא לעמוד על במה. אבל אולי זה יקרה יום אחד".
- איך עושים הפרדה בין אברהם המנהל לאברהם האמן?
"יש ימים שבהם אני נכנס לאולפן, שם את הטלפון על שקט והופך אותו כדי לא לראות שמתקשרים, ואני אומר לאחותי, סטף, תעשי מה שאת יכולה, עכשיו זה זמן אמנות; אפילו שאני מרגיש שהניהול הוא אמנות. בתוך-תוכי חשבתי שאהיה בביזנס, כי אני משתעמם רק לשבת עם גיטרה. מה שהכי מעניין אותי זאת הדרך שאנשים עושים בקריירה שלהם. שלמה ארצי, למשל, בלי קשר להעדפה מוזיקלית, עשה דרך מרשימה".
- איפה אתה עומד עכשיו בדרך שלך? בשורת הרווח?
"בשנים האחרונות התחלנו להתייצב. סטפני מאוד מחושבת. אנחנו מתקדמים לאט ויציב. אני מאמין שכלכלה ואמנות צריכות ללכת יד ביד כדי להביא את האמנות לשיאה. זה ללכת עם מוט ולאזן כל הזמן, 100% אמנות ו-100% ביזנס".
- זה לא תמיד עובד ככה.
"השירים לאלבום הבא היו מוכנים בתוך חודשיים. יכולתי להוציא אותו, לעבוד שוב עם יונתן דגן, אבל לא הייתי מוכן לזה. רציתי להביא את האמת, מה שעיכב את היציאה שלו. אני וההרכב שלי נכנסנו למקום בקיבוץ בצפון ונכנסנו לתהליך של הקלטות ויצירה, כדי לא להיכנס לסכמתיות. אפשר להפיק אלבום ברגע".
- אתה לא חושש מהנאמנות שלך להרכב, שעלולה לשחזר את הטראומה של התפרקות שוטי ההנבואה?
"אולי קצת. ההרכב הם החברים הכי טובים שלי היום. אני מדבר איתם על עניינים ביני לבין אשתי, אבל יש סדר והיררכיה שקשורים במוזיקה. אני חבר שלכם שווה בשווה, אתם אחים שלי, אנחנו מפליצים אחד ליד השני, עושים שטויות, אבל במוזיקה יש סדר ידוע".
- מה הסדר?
"שאני מוביל את העניין. הם יודעים שמוזיקלית הם מוצאים את החופש בתוך המסגרת שאני שם, וגם אם לפעמים זה אחרת ממה שאני חושב, זה בסדר".
- אתה מאוד זהיר.
"אני רוצה לחיות את החיים במלואם. זאת לא דרך פשוטה, יש הרבה התנצלויות מצדי".
- צריך כמויות של אינטליגנציה רגשית.
"אנחנו כל הזמן עובדים ומופיעים, וזה הבית שלהם. אם אתה נמצא עם בן אדם שנותן את הכול, אתה נותן את הכול. אני אומר תמיד בהופעות שבאנו ליהנות, אנחנו על הבמה, חווים את החוויה, והיא לא שווה כלום אם עשינו את זה סתם בשביל הכסף. בואו נהנה".