מערכת היחסים בין המין שלנו - הומו סאפיינס - לבין יתר בעלי החיים בכדור הארץ הנה סיפור עגום. כשאבות-אבותינו פרצו ממכורתם במזרח אפריקה והתפשטו לאזורים חדשים, הם הביאו כיליון על הממותות, על הקרנפים הצמריריים, על נמרי שן החרב, על כמעט 80% מיונקיה הגדולים של אמריקה, ועל 95% מאוכלוסיית בעלי החיים הגדולים של יבשת אוסטרליה.
עוד לפני שנבנה הכפר הראשון כבר הספקנו לחסל כ-50% ממיני היונקים היבשתיים הגדולים של כדור הארץ! אילו היו עושים לפני עשרת אלפים שנה תחרות, "מיהו מין בעל החיים הקטלני ביותר שהתקיים אי-פעם בכדור הארץ?", כבר אז היה ההומו סאפיינס מנצח עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. הדבר העיקרי שאפשר לומר להגנתם של הסבים והסבתות הקדמונים שלנו זה שהם כנראה לא עשו את זה בכוונה. הם לא היו מודעים להשפעתם על הסביבה.
אך דברי הסנגוריה הללו כבר אינם תקפים לפרק הבא בסיפור. לפני כעשרת אלפים שנה בייתנו מספר קטן של מיני בעלי חיים, כגון הכבש, העז, הפרה והתרנגולת, ושעבדנו אותם לצרכינו ולגחמותינו. זה היה צעד גדול לאדם, שהשיג במחי יד מקורות חדשים למזון, חומרי גלם וכוח עבודה. לבעלי החיים המבויתים היה זה האסון הגדול ביותר בתולדותיהם. הם שועבדו למשטר כוחני ונצלני, אשר התייחס לרצונותיהם ולצורכיהם כאל מכשולים, ושבר ועקף את ה"מכשולים" הללו באמצעות מכלאות, רתמות, רסנים, שוטים, רצועות, ושלל טכניקות אילוף והכנעה שהנייר יתקשה לסבול תיאור כן שלהן.
אילו היו עושים תחרות "מיהו מין בעל החיים האומלל ביותר שהתקיים אי-פעם בכדור הארץ?", סביר להניח שעל מדליית הזהב היו הפרות המבויתות והתרנגולות המבויתות מתחרות ראש בראש, כשהחמורים והחזירים המבויתים נושפים בעורפיהן.
מאז בויתו בעלי חיים אלה, מצבם רק מתדרדר והולך. אם ניתנת לכם הבחירה בין להיות פר פראי המשוטט עם חבריו בערבות אסיה לפני ארבעים אלף שנה, או שור מסורס החורש את שדותיה של מצרים הפרעונית לפני 4,000 שנה - השתדלו לא להגיע למצרים. אך אם הבחירה היא בין להיות פרה במצרים של פרעה לבין להיות פרה בישראל של שנת 2011 - אל תהססו אף לרגע; לכו עם פרעה.
האפרוחים מושלכים חיים לפח הזבל
במאות השנים האחרונות, הומו סאפיינס העלה את עצמו למדרגת אל, אך הוריד את בעלי החיים "שלו" לדרגת מכונות. הפוליטיקה והתרבות שלנו מקדשות את ההגנה על זכויותיו של ה"אדם" באופן שבעבר קידשו את האלים, אך באותו הזמן בדיוק הן תופסות את בעלי החיים המבויתים כאוטומטים חסרי רגשות, שאינם מסוגלים לחוש כאב, פחד או צער, ושאפשר לעשות בהם ככל העולה על רוחנו.
תרנגולות מטילות מיוצרות בימינו במפעלים. לאחר שהביצים בוקעות, האפרוחים נערמים על-גבי סרט נע, ועובדים חרוצים בוררים מבין גושי הפרווה המצייצים את הזכרים חסרי התועלת, ומשליכים אותם לפחי זבל גדולים, שם נמעכים האפרוחים או נחנקים למוות. משרד החקלאות הישראלי עמל בימים אלה על תקנות הומניות, שלפיהן הדרך המותרת היחידה להרוג את האפרוחים תהיה באמצעות מכונות גריסה. אכן תקנות הומניות - כלומר, כאלה השמות בראש את צרכיה של האנושות.
בתעשיית הבשר מאפשרים גם לזכרים לחיות קצת, אך בתמורה מהנדסים להם שרירי חזה גדולים במיוחד (מהם עושים שניצלים גדולים וזולים), ורגליים וכנפיים קטנות במיוחד (כי יש פחות ביקוש לפולקעס). תרנגולים מהונדסים אלה כמעט אינם יכולות ללכת או לתפקד באופן עצמאי, וסובלים משורה ארוכה של עיוותים ושל מחלות. אף שהם נשחטים בממוצע 42 יום אחרי שבקעו מהביצה, מדי שנה 15 מיליון תרנגולים בישראל לא מצליחים לשרוד בחיים אפילו את ששת השבועות שמקציבים להם. יצרני הבשר, הביצים והחלב מעטרים את מוצריהם בדמויות של פרות חייכניות ושל תרנגולות מאושרות, ורוב הצרכנים מעדיפים להאמין לעטיפה, ולא לחשוב מאיפה באמת הגיעו הסטייק או הביצה.
חלק ניכר מהפשעים הגדולים של ההיסטוריה היו תוצר של אטימות, לא של שנאה. כשלפני 300 שנה שועבדו מיליוני אפריקאים לצורכי תעשיית הסוכר, הכותנה והטבק הדבר לא נבע משנאה לאפריקאים, אלא פשוט מאדישות לגורלם. הגברת האנגלייה, שהמתיקה את התה שלה בקוביית סוכר, לא עצרה לחשוב מאיפה הגיעה קוביית הסוכר הזאת, וכמה דם, יזע ודמעות אפריקאים נשפכו כדי להמתיק את התה שלה. האם בעוד 300 שנה אנשים יסתכלו אחורה על הרפתות ועל הלולים שלנו באותו זעזוע שבו אנו עצמנו מביטים במטעי הסוכר והכותנה של אמריקה הקולוניאלית?
הכותב הוא מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומחבר רב המכר "קיצור תולדות האנושות" בהוצאת דביר