במשרד המשפטים שוררת מחלוקת פנימית בנוגע להצעת החוק המתגבשת ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, ובמרכזה איסור פלילי על עיתונאים לפרסם חומרי חקירה גולמיים, ואיסור על בעלי תפקידים במשטרה, בפרקליטות וסנגורים להדליף חומרים אלה.
פרקליט המדינה, משה לדור, מתנגד להצעת החוק וטוען כי היא איננה פרקטית ואיננה מועילה, בעוד שגורמים שונים במשרד - ובהם המשנה ליועץ המשפטי לעניינים פליליים, עו"ד רז נזרי, והמשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, עו"ד שי ניצן - תומכים בקידום ההצעה בניסיון להיאבק בתופעת ההדלפות של חומרי חקירה בטרם הוגשו לבית המשפט.
אתמול (ד') ערכו בכירי משרד המשפטים והמשטרה כנס מיוחד, במשכנות שאננים בירושלים, בשיתוף נציגים של כלי התקשורת העוסקים בסיקור הליכים משפטיים, במטרה לשמוע את עמדת העיתונאים עוד לפני פרסום תזכיר של הצעת החוק המתגבשת.
אנשי המשרד הדגישו כי הנוסח הנוכחי מהווה טיוטה שאינה סופית, ובעקבות ההערות שנשמעו מצד העייונאים אף הודיעו כי תיערך חשיבה מחודשת.
היועץ וינשטיין עצמו סיפר כי לפני כחודש התקיימה בלשכתו ישיבה מסכמת, לאחר דיונים ממושכים בגיבוש ההצעה שארכו שנה וחצי, ובישיבה זו היה אמור להתקבל האישור הסופי לקראת הפצת התזכיר. ואולם, נוכח הספקות שמא ההצעה פוגעת יתר על המידה בחופש העיתונות, הורה היועץ לקיים דיון בשיתוף נציגי התקשורת.
אתמול הודיע היועץ כי הוא "לוח חלק" וטרם גיבש את עמדתו. בנושא האקוטי ביותר, של איסור על פרסום חומרי חקירה, הודיעו וינשטיין וכן ניצב יואב סגלוביץ, ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, כי הם תומכים בגירסה המינימליסטית ביותר של ההצעה, ולפיה ייאשר פרסום רק של צילום חומר החקירה המקורי, אך לא ייאסר ציטוט תוכנו.
איסור נצחי?
הצעת החוק המתגבשת, שזכתה לכינויים "החוק להפללת עיתונאים" וכן "חוק ההסתרה", כוללת 4 סעיפים: איסור על עיתונאים לפרסם חומרי חקירה גולמיים מתיקי חקירה - עבירה שבצידה עונש של שנת מאסר; החמרת האיסור על אנשי משטרה ופרקליטות למסור ללא אישור חומרי חקירה לפרסום - עבירה של 3 שנות מאסר; איסור על סנגורים, חשודים ונאשמים להדליף חומרים - עבירה של שנת מאסר אחת; וכן איסור על צילום פעולות אכיפה, כמו מעצרים מול מצלמות הטלוויזיה - עבירה שבצידה עונש של שנת מאסר אחת.
שאלת איסור הפרסום של חומרי חקירה עוררה דילמות רחבות בתוך משרד המשפטים באשר להיקף האיסור שיוטל. כך, התעורר ספק האם האיסור צריך לחול על כל החומרים שבתיק החקירה, או אף על חלק מתוכנם, או שמא רק על מסמכים שיוצרו על-ידי המשטרה, כלומר תמלילי עדויות ומזכרים.
נציגי התקשורת אמרו כי אם האיסור יחול גם על מסמכים שנתפסו על-ידי המשטרה בחקירה, כיצד יוכל עיתונאי שקיבל מסמך האם מדובר במסמך המהווה חלק מתיק חקירה?
שאלה נוספת היא עד מתי צריך לחול איסור על פרסום החומרים - האם עד להגשת כתב אישום, או עד להגשת החומרים לבית המשפט במסגרת המשפט, או עד לתום המשפט או לנצח? במקרה כזה, לא ברור מה יעלה בגורלם של חומרים מתיק חקירה שבו לא הוגש כתב אישום.
הסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד ענבל רובינשטיין, המחזיקה בגישה המחמירה ביותר ביחס להצעה העתידית, טענה כי אם החוק יתקבל, מן הראוי שגם מדיניות הדברור הרשמית של המשטרה והפרקליטות יצטרכו להשתנות, ולמסור לציבור מידע מצומצם בהרבה על חקירות מתנהלות.
מאולמרט עד צנעני
אחת המסקנות שעלו במהלך הכינוס היא שהדוגמאות שהביאו אנשי מערכת אכיפת החוק כדי להמחיש את הבעיות שהתגלעו בסיקור פרשות פליליות מסוימות, הן כולן דוגמאות של תיקים של פוליטיקאים או סלבריטאים: מהדלפת תמלילי עדויות מחקירותיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הצילום הטלוויזיוני של מעצרו של ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, פרסום תמונתה של הזמרת מרגלית צנעני עם מספר העציר, וכן צילום מעצרו של הבדרן דודו טופז.
המסקנה העולה מכך היא שלא מדובר ב"מכת מדינה" או בתופעה גורפת, אלא בעניין קונקרטי הנוגע בעיקר לפרשות של מפורסמים, שעליהם בא החוק החדש להגן. ״
"צריך לומר בצורה ברורה", אמרו העיתונאים בכנס, "מדובר בהצעת חוק להגנתם של אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן. זו לא הצעה שבאה להגן על האזרח הקטן ברחוב, כי על האזרח הקטן ברחוב התקשורת לא כותבת, ואותו היא איננה מסקרת".
חקירות באפילה
ניצב סגלוביץ אמר כי "אני רוצה לחקור כמה שאפשר באפילה, רחוק מעיני הציבור. התפקיד שלי שונה מזה של העיתונאים. האם אנחנו לא מייצרים גם עוולות כאשר כל דבר יוצא החוצה? כולנו איבדנו רסן. אמון הציבור הוא ערך שנכון להגן עליו בחברה דמוקרטית. יש לנו את הכלי שהוא צווי איסור פרסום. אפשר גם לעורר מרבצו את הנמר שנקרא סוביודיצה. אבל גם הוא כלי אכיפתי קיים במסגרת היחסים של הגנה על חקירה. צריך להגן על האיזונים, והחוק הזה יעזור להגן על האיזונים".
עמדתם של העיתונאים שנכחו בכנס, חלקם כתבים ופרשנים משפטיים וחלקם עורכים ראשיים של כלי תקשורת, היתה שיש לגנוז לחלוטין את הצעת החוק, וכי בהתייחסותם הפרטנית לשאלת הרחבת או צמצום האיסור אין משום "משא-ומתן" המהווה הסכמה.
על-פי הטענה, לא ניתן לשרטט קו ברור בין המותר והאסור בציטוט מתוך חומרי חקירה גולמיים, דבר שיציב את העיתונאים בדילמה מתמדת שמא הם עוברים על החוק; האיסור על אנשי המשטרה והפרקליטות להדליף חומרי חקירה ממילא קיים כבר בחוק; ואת עניין המעצרים המתוקשרים ניתן לפתור באמצעות "אמנה" משותפת לכלי התקשורת, ואין צורך לשם כך בחקיקת חוק.