שואלים אותי לפעמים על המחויבויות שלי בתור שחקן טניס. אין לך הרי קבוצה שאתה שייך אליה, אין מאמן שיכול להוציא אותך מהמגרש אם אתה לא ממלא הוראות. אתה די אדון לעצמך. החיים שלך דבש. אם לא בא לך להתאמן, תמיד אתה יכול לשכנע את עצמך שאתה לא מרגיש טוב ועדיף לקחת יום התאוששות ולהישאר במיטה (וזה קורה). חי את החיים שלך. למען האמת, יש בזה משהו.
לפני כמה שבועות הרגשתי בפעם הראשונה שאני בכל זאת "שייך" למשהו. קיבלתי תזכורת מארגון סבב הטניס העולמי לגברים (ATP) שעליי להשלים את החובה השנתית שלי ולהגיע לאוניברסיטה של ה-ATP, ללימודים שיימשכו ארבע ימים. "חובה? אוניברסיטה? יש מבחן בסוף?", הלכתי לברר אצל החברים.
מתברר שכל טניסאי שנכנס למאתיים הראשונים בעולם, חייב להגיע תוך שנה מרגע שנכנס ל"מועדון המאתיים" להשתלמות בת ארבעה ימים. האופציות לא רעות: במארס ההשתלמות מתקיימת במיאמי, בנובמבר מתייצבים בלונדון. אני החלטתי לנצל את הפגרה כדי להגיע ללונדון ולגמור עם הסיפור הזה.
החשש הקל התפזר כבר ברגעים הראשונים. עם הנחיתה בלונדון הגיע רכב של ה-ATP לאסוף אותי. אחרי פחות משעה מצאתי את עצמי מקבל סוויטה ענקית על חשבון הארגון במלון "מאריוט", מרחק יריקה מהביג בן. וכך, במשך ארבעה ימים זכינו 11 חבר'ה די המומים, שרובם לא טעמו אפילו סיבוב רשמי בגראנד סלאם, לחוויה שעמוק בפנים ידענו שייתכן ולא תחזור עוד.
***
נתחיל מהביזנס. במשך ארבעה ימים למדנו (המושג "למדנו" נשמע קצת קשה - לימודים מ-9 בבוקר עד 2 בצהריים) איך עובד הארגון, מאיפה מגיע הכסף, איך להתנהל מול תקשורת ואיך להתראיין, איך להיזהר ממאות החומרים האסורים שמסתובבים ומוצעים על-ידי "רופאים", שהפילו לא מעט טניסאים תמימים. ובעיקר למדנו: מה לעשות, או יותר נכון - מה לא לעשות, עם הכסף שלנו.
נוהל האוניברסיטה קיים משנת 1989. הוא נכנס בתקופה שהסבב העולמי החל ליהנות מכניסת הכסף הגדול, ובמקביל הלכו והתרבו המקרים של שחקנים שהפסידו את כספם או פשטו רגל, אם בגלל השקעות לא נכונות ואם סתם בזריקתו לפח אצל סוכני ההימורים. הכוונה היתה ברורה: לתת לילדים בסבב מושג לאיזה עולם הם נכנסו. לנסות להסביר מה קורה לילד, נניח כמו בוריס בקר, שזוכה בווימבלדון בגיל 17 וחצי ומקבל הר של כסף ותהילה שמשנים את חייו בין לילה.
קיבלנו כמה טיפים להשקעה, כולל הרצאה של אחד מהבכירים בבנק הצרפתי BNP PARIBAS (בנק שגם משמש כספונסר המרכזי של גביע דייויס). היינו בהלם לשמוע עד כמה תופעת ההתרסקויות של שחקנים היא רחבה. כמה מהשמות הגדולים יותר והגדולים פחות, שאיבדו את כל כספם זמן קצר אחרי הפרישה, או עדיין כשחקנים. חלק מהשחקנים היו כאלו שניסו להיכנס לביזנס כי חשבו שהם טובים שם לא פחות מאשר על המגרש, וחלק פשוט הימרו והפסידו את כל הקריירה על שולחן הרולטה. מרסלו ריוס הצ'יליאני הוזכר כדוגמה לשחקן שהגיע למקום הראשון בעולם, והפסיד את כל כספו תוך זמן קצר. דומיניק הרבאטי הסלובקי, שאולי לא היה כוכב-על, הוזכר כמי שעשה השקעות נדל"ן מוצלחות מאוד והיום, שנה אחרי הפרישה, נהנה מהצלחה כלכלית אדירה.
כדי שלא נרגיש ש"גונבים" אותנו (בכל זאת, 2,500 דולר שילמנו השנה דמי חברות לארגון), ה-ATP הסבירו לנו מאיפה מגיע הכסף לארגון, ואיזה אחוז הולך אלינו השחקנים. הנתון שהכי הפתיע אותנו הוא העובדה שרק 12% מההכנסות של התחרויות מגיעות מטלוויזיה - סכום אפסי יחסית למשקל של הטלוויזיה בענפים אחרים.
ככל שעבר הזמן הרשינו לעצמנו לשאול יותר שאלות שמציקות לנו הטניסאים "הרגילים" של הסבב, כי עם כל הכבוד אנחנו עוד רחוקים ממצב של איפה להשקיע את הכסף. אנחנו הרי לעולם לא נהייה פדרר, נדאל או דיוקוביץ', לא בטוח שנצליח אפילו להיכנס למאייה הראשונה בעולם, ומאוד מטרידה אותנו חוסר היכולת שלנו להתפרנס. העלנו בפני אנשי ה-ATP את האבסורד הכי גדול - בכל שנה מעלים את הסכום של הזוכים בתחרויות של ה-ATP והגראנד סלאמים, אבל אותם זוכים כבר לא צריכים עוד 100 אלף דולר לצ'ק המנופח גם ככה. בעוד שלנו, השחקנים שנאלצים לשחק מוקדמות, לא מעלים כלום. כל הכסף הגדול הולך לקצפת. השורה התחתונה שהעלנו: משהו במנגנון של ה-ATP שבור, אם רק שחקנים שמגיעים לטופ-100 יכולים להרוויח כסף. איך יכול להיות ששחקן שעושה קריירה טובה במקומות 100-200 בעולם, צריך אבא שיפמפם לו כסף כדי שיחזיק אותו על הרגליים?
***
אחת הסדנאות היותר מהנות היתה עבודה מול תקשורת. לימדו אותנו איך להתחמק משאלות של עיתונאים שמנסים להפיל אותנו בפח, איך לזהות שאלות כאלו, איך לעמוד ואיפה לשים את הידיים בזמן ראיון. כל אחד מאיתנו קיבל סדנה אישית שבה הוא תרגל אחד על אחד את מה שלמדנו בכיתה, עמד במבחן "ראיון", ואחר כך צפה בעצמו וראה איך הוא עומד מול האומה כולה ו... מסתכל על קצות הנעליים של עצמו.
***
והיה גם הרבה הרבה פלז'ר. בכל זאת, ה-ATP מכניס לא מעט כסף (ב-2009, למשל, קראתי שהארגון הכניס 83 מיליון דולר והרוויח 28 מיליון דולר), וקיבלנו דוגמה טובה ליכולת שלו לפנק (ועזבו לרגע את המימון המלא של הטיסות והארוחות, הסוויטות או אפילו את האייפוד שחיכה לנו בסיום הקורס). אז ככה: בסיום יום הלימודים הראשון הודיעו לנו שהערב אנחנו אורחים של ה-ATP בגמר המאסטרס בין פדרר לטסונגה באולם ה-O2 המדהים. כולנו קיבלנו תג של שחקן, ככה יכולנו להיכנס לכל מקום שרצינו באולם, בין אם לחדרי הלבשה, לחדרי הגביעים לחדרי האח"מים. אני העדפתי את חדר האח"מים, שם שהיתי רוב הזמן ובשלב מסוים הבנתי שזאת גם הדרך הכי טובה לראות את המשחק.
אני לא אוהב ללכת לבקש תמונות מאנשים. אבל במקרה הזה נאלצתי לחרוג ממנהגי. זה התחיל בחדר האח"מים כשעמדה שם סוללת כדורגלנים שכמעט הוציאה אותי מדעתי - כריסטיאנו רונאלדו, וויין רוני, כמעט כל שחקני טוטנהאם. אחרי שאילצתי את כריסטיאנו לתת לי תמונה איתו, לא עברו כמה שניות ולחדר הגיעה פיפה מידלטון, אחריה אלטון ג'ון, סטינג, ודוגמניות. הרבה דוגמניות. בסוף הערב, אחרי ארוחה באצטדיון, חיכתה לנו הסעה למלון: אנשי ה-ATP בחרו דרך מקורית להסעה הרשמית של השחקנים בשבוע המאסטרס - אונייה בת 50 מקומות ששטה בתמזה, כדי שלא נצטרך להיאבק בפקקים של העיר. עלינו על האונייה שאמורה היתה לצאת ב-22:00.
כמה דקות אחרי שהאונייה היתה אמורה לצאת לדרך, היא התבקשה להתעכב, כי "יש כמה אנשים שחייבים לעלות עליה". אחרי כמה דקות אפשר היה לצאת לדרך: טים הנמן, גרג רוזצקי, בוריס בקר, פט קש, קייט מידלטון, אלטון ג'ון, ורוג'ר פדרר עלו לסיפון.
היה לי העונג לכתוב לכם השנה. להתראות ב-2012.