שר האוצר, שטייניץ, יצא אתמול מגדרו: "החלטה היסטורית", הוא קרא לאוסף הצעדים הבירוקרטיים, שמטרתם להגביר תחרות ולהוריד מחירים במשק. בעוד רגע נחשוב בטעות שהצעדים מבשרים עולם חדש, ממש כמו הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
אבל הציבור הישראלי אינו תמים. הוא שמע כמה וכמה הכרזות היסטוריות, על רפורמות אמיצות בענף הבנייה, וראה שלא קרה כלום. והוא ראה איך ממסמסים את המעט שהומלץ עליו בוועדת טרכטנברג. וכנגד ההבטחה הנוכחית של נתניהו, על המשך ביצוע הדוח פרקים-פרקים, הוא שומע ורואה את סימני השאלה שהאוצר בעצמו מעורר.
סימני שאלה אלה נוגעים לחלק התקציבי של הדו"ח. ההחלטה של יום א' לא עולה כמעט כלום - אלו החלטות רגולטיביות מכל מיני סוגים, שאולי יעלו בכמה משכורות נוספות. אך על סדר היום עומדת הוצאה בסך של 4 מיליארד שקל, לחינוך חינם מגיל שלוש, למשל, שמקורות המימון שלה מוטלים בספק.
רוב המימון של ההוצאה נסמך על מקור מימון גדול אחד המוטל בספק - קיצוץ בתקציב הביטחון, בגובה 3 מיליארד שקל. כל ההערכות הן, שקיצוץ כזה לא יקרה, בוודאי לא במלואו.
הספק השני הוא לגבי מצב המשק. המשק כבר נכנס להאטה, שהביאה לירידה בגביית המסים. אם כך, אומרים מקורות באוצר, יש להקטין את ההוצאות - כדי לא להגדיל את הגירעון - והתכנית של טרכטנברג היא בין הראשונות המועמדות לקיצוץ. האם צודק האוצר ובזמן האטה במשק צריך לקצץ בהוצאות? ואם לא נעשה זאת, האם עליית הגירעון תביא אותנו למצב חדלות הפירעון של יוון?
ישראל היא לא יוון
כדאי שכולנו נלגום קצת מים ונירגע, כי התשובה לשתי השאלות היא - לא. מחזוריות כלכלית היא חלק מהחיים. כמו יוסף במצרים, צריך לאגור עודפים בשבע השנים הטובות ולהשתמש בהם בשבע השנים הרעות.
הממשלה בימינו אינה בונה ממגורות חיטה כדי לאגור את השפע, אלא פועלת דרך החוב הלאומי. בזמן השפע, הממשלה צריכה להקטין את נטל החוב הלאומי, שהוא היחס בין החוב לתוצר. זאת, כדי שיהיו לה רזרבות להעלות את היחס הזה - אם צריך - בזמן ההאטה. לכן, בזמן ההאטה הממשלה יכולה לאפשר גירעון גבוה יותר בתקציב, ולממן אותו על-ידי מכירת אגרות חוב לציבור, בתנאי שהיה לה גירעון נמוך בזמן השפע.
זה בדיוק מה שהממשלה עשתה בעשור האחרון. יחס חוב-תוצר, שהיה 89% ב-2001, ירד ל-76.1% ב-2010. ישראל היא לא יוון: הריבית על אג"ח ממשלתית ל-10 שנים, שירדה בחצי השנה האחרונה מ-5.3% ל-4.6%, משדרת את האמון שהשווקים חשים, בקשר ליכולת הממשלה לפרוע את חובותיה. כעת הממשלה יכולה להרשות לגירעון לגדול, ואם צריך - יחס חוב-תוצר יעלה באופן זמני. כמובן שצריך להיזהר, ויש לעקוב באופן צמוד אחרי התפתחות החוב ושער הריבית.
לכן, למרות הירידה בהכנסות ממסים, הממשלה צריכה להמשיך ולהוציא את הוצאותיה כרגיל. אין צורך בקיצוץ בתקציב 2012 (שאושר לפני שנתיים, לפני שידענו את התמונה המקרו כלכלית), ואפשר לספוג את הגידול בגירעון דרך עלייה זמנית, אם צריך, בחוב הממשלתי. כי הנחת העבודה של דוח טרכטנברג היא, שכל ההוצאות החברתיות הנוספות יהיו בתוך אותה מסגרת תקציבית בלי הגדלה שלה, ההאטה במשק לא צריכה להשפיע על ביצוע התכנית של טרכטנברג.
חשוב להבין, שאם יהיה קיצוץ תקציבי, הירידה בהוצאות הממשלה תחריף את המשבר - במקום מדיניות אנטי-מחזורית, מקבלים מדיניות פרו-מחזורית. הרי ממה נוצרה ההאטה במשק? בגלל ירידת ביקושים מחו"ל.
את המשבר מובילה הירידה בצמיחת היצוא. הצמיחה ירדה מ-15.6% במחצית הראשונה של 2010, ל-9.5% במחצית השנייה, ול-5.3% במחצית הראשונה של 2011 (יש טענה, כי המחאה החברתית גרמה להאטה הנוכחית. אבל היצוא הוא הקטר של המשק וגורלו נקבע בחו"ל. טענה זו שקולה לטענה, כי המחאה בישראל אשמה במשבר העולמי). הקטנת הוצאות הממשלה תהווה ירידת ביקושים נוספת, שמרעה את המצב הכלכלי.
הנה אתגר למשרד האוצר: הרשו למדיניות אנטי-מחזורית לפעול, ואל תקצצו בהוצאות. קשה לכם לראות את הגירעון גדל, אבל - תתאפקו, לטובת המשק. ותנו לחברה הישראלית את כבשת הרש - 4 המיליארדים של דוח טרכטנברג.
הכותב שימש משנה לנגיד בנק ישראל, וכיום משמש יו"ר משותף בצוות המומחים המייעץ לראשי המחאה החברתית