לאחרונה עברה בכנסת, בקריאה ראשונה, הצעת "חוק הטוקבקיסטים". כאשר חוק זה יעבור סופית, תוסדר סוגיית חשיפת פרטיהם של גולשים, אשר תחת ניק אנונימי מפרסמים ברשת דברים, שפרסומם מהווה עוולה (לרבות לשון הרע) או הפרה של זכויות קניין רוחני.
ובכל זאת, גם לאחר חקיקת חוק מבורך זה, עדיין לא יוכל המחוקק לנוח על זרי הדפנה. הדרך להרגעתה של האנרכיה באינטרנט עדיין ארוכה.
כל מחשב, המקושר לאינטרנט, מזוהה באמצעות "כתובת IP". כתובת זו גלויה לבעלי אתר האינטרנט, בו מתפרסמים דברים, ששוגרו מאותו מחשב. קישורה של כתובת ה-IP למיקומו של אותו מחשב ולזיהויו של בעליו אינה דבר מסובך.
החוק המוצע יאפשר בעיקר את חשיפתם של מפרסמים אנונימיים, לא מתוחכמים, אשר ישגרו את הודעותיהם הפוגעניות מן המחשב הביתי שלהם, בלי להשקיע מאמץ בהסתרת אותה כתובת IP. שהרי ככל שההודעה הפוגענית תשוגר ממחשב, הממוקם בבית קפה כלשהו, אולי מהספרייה הציבורית, אפילו תוך התפרצות לרשת אלחוטית לא מאובטחת, של מישהו אחר, לא יהיה ניתן להגיע אל המפרסם האנונימי עצמו. כיום יש גם תוכנות ואפליקציות, המאפשרות את הסוואת כתובת ה-IP.
תופעת "יידוי האבנים" באינטרנט תפחת
ובכל זאת, החוק המוצע מבורך. ניתן לשער שחלק הארי מרבבות ההודעות, המשוגרות מדי יום, במסגרת פורומים, קהילות וטוקבקים, משוגרות ממחשבים ביתיים. קשה להאמין שלאחר שהחוק יאושר, יטרחו גולשים רבים לצאת מבתיהם, בדרכם למקום ציבורי כלשהו, על-מנת לפרסם משם את ההודעות הפוגעניות. הרוב המכריע יעדיף לשלוט ברוחו ויימנע מלפרסם דברי הכפשה.
כך, ניתן לשער שכתוצאה מחקיקת החוק, תפחת תופעת "יידוי האבנים" של "רעולי הפנים" באינטרנט באורח משמעותי מאוד. אולי אפילו באורח מכריע.
ועדיין ייוותרו אותם מפרסמים אנונימיים, אותם לא יהיה ניתן לאתר. אין ספק שאין להשלים עם מצב, שלפיו הנפגע מן הפרסום האנונימי ייוותר ללא כל סעד. כאן נכנס לתמונה הצורך להסדיר, בחוק, את סוגיית אחריותם של בעלי האתרים לפרסומים האנונימיים הפוגעניים. לפני זמן לא רב נעשה ניסיון שכזה, אך הוא טורפד. יש הגורסים שהיו אלה בעלי הממון והכוח, שהביאו לטרפודו ולגניזת הצעת החוק, שנועדה להסדיר סוגיה זו.
חוק איסור לשון הרע מפגר אחר ההתפתחות הטכנולוגית. באותו החוק קיימת הוראה, המטילה על עורך אמצעי תקשורת ועל האחראי לאמצעי התקשורת אחריות לפרסום דברי לשון הרע באותו אמצעי תקשורת. אלא מאי? "אמצעי תקשורת" לצורך אותה הוראה, הם רק עיתון, רדיו וטלוויזיה. האינטרנט אינו מוכר לחוק המפגר ואינו בא בגדר "אמצעי תקשורת", בו עוסקת אותה הוראה.
כך, די ברור שלו בעת חקיקת הוראה זו, היה המחוקק ער לקיומו של האינטרנט - אמצעי תקשורת לעילא ולעילא - הוא היה מכניסו במסגרת אותה הוראה ומטיל אחריות אף על האחראי על אתר האינטרנט, בו פורסמו דברי לשון הרע. ובכל זאת, מאז יצא האינטרנט לאוויר העולם, לא מצא המחוקק לנכון לתקן את החוק, לעדכנו ולהתאימו למציאות הטכנולוגית הנוכחית.
לאור הוואקום החקיקתי, היה על בתי המשפט להסדיר את הסוגיה. אף שאין הלכה מחייבת, נטיית בתי המשפט בישראל היא להטיל אחריות על בעל אתר, שהתבקש להסיר את הפרסום הפוגע ושסירב לעשות כן. הצעת חוק קודמת קראה להטיל אחריות על בעלי אתרים, אשר לא ינקטו בפרוצדורה מסוימת, שתוביל לכך שהודעות פוגעניות יוסרו, במקרים המתאימים. הצעה זו נגנזה, כאמור, ככל הנראה בלחץ בעלי אינטרסים.
יש הטוענים כי הטלת אחריות על בעלי האתרים תהווה "גורם מצנן", ותביאם למנוע מן הגולשים את ההתבטאות החופשית באתריהם. לא ולא. לבעלי האתרים אינטרס רב (ממוני ואחר) לאפשר באתריהם שיח סוער ומגוון. שיח שכזה מעלה את ה"רייטינג" (מספר כניסות הגולשים לאתר). רייטינג גבוה מביא מפרסמים רבים לשלם ממיטב כספם, כדי להיחשף בפני המוני הגולשים.
לא בנקל יבטלו בעלי אתרים את הפורומים, הקהילות והטוקבקים. ככל שהחוק יאזן כראוי בין כל האינטרסים המתנגשים, לא תהיה להם סיבה אמיתית לעשות כן. לכל היותר, יחייב אותם המצב החדש להשקיע מעט יותר סכומי כסף, על-מנת לעצור את ההשתוללות הפוגענית. סכומים אלה בטלים בששים לעומת סכומי העתק, שמכניסה רכישת "שטחי פרסום" באתר. אז נכון, הרווח הנקי של בעלי האתרים יפחת מעט. לא נורא. הם יעמדו בכך. הזכות לשם טוב ולכבוד יקרה לא פחות מן ההפרש הזעום ברווח הנקי שלהם.
הכותב הוא עורך-דין פעיל, העוסק במשפט אזרחי-מסחרי והמתמחה בעיקר בתביעות לשון הרע