"היו המון שנים שהאג'נדה הביטחונית גברה על הכול והסיקור החברתי נדחק לשוליים", משחזרת העיתונאית רותי סיני, מפוטרת טרייה מ"מעריב". "בתחילת שנות האלפיים - ואהיה לא צנועה - לי ול'הארץ' היה חלק בזה שהנושאים החברתיים קיבלו נפח יותר מכובד. העורכים היו נכונים להביא לעמוד הראשון את הידיעה שמביאים חשב לביטוח הלאומי, ליד הפלסטינים והגדר, וזה הלך ותפס, והוליד בין השאר את המחאה".
- את תחילת המחאה פספסת.
"נסעתי לחו"ל וחזרתי. עבדתי פול טיים ב'מעריב', אחרי תקופה שעבדתי שם בהתנדבות, ולצערי התחלף העורך, והעורך החדש לא התעניין במחאה. אחד הדברים המדהימים שקרו בעשור הזה הוא העובדה שהציבור הבין שאי אפשר להפריד בין כלכלי לחברתי ושהכלכלה מיועדת לבני אדם ולא למומחים".
- בהפגנות הרגשת התרוממות רוח, תחושת ניצחון על החלק שהיה לך בדבר הגדול הזה?
"לבושתי כתבתי שלא יצא מזה שום דבר. אמרתי שקל לעשות לייק לחרם על הקוטג' בפייסבוק, כי לא צריך לצאת מהבית, ושזה היתרון של חברת שפע שיש לה אינטרנט".
- אולי צדקת. בינתיים לא יצא הרבה מהמחאה.
"את זה לא ידענו אז. הייתי נפעמת. התראיינתי אצל ירון דקל ואמרתי את המילה 'נפעמת' כל כך הרבה פעמים. במשך שנים לא הצלחתי לתפוס איך ישראלים, שאינם פראיירים, נותנים לחרבן להם ככה על הראש. הפריע לי הצד היותר אנרכיסטי של המחאה, אולי כי אני אולד פאשן. באיזשהו מקום הרגשתי קצת בצד, כי הנה, אני כותבת על זה עשר שנים, משנת 2000, וקשה לי להתחבר אל החבר'ה האלה".
- התקשורת וגם את נפגעתן מהמחאה.
"אני חושבת שהפגיעה במוצרי הצריכה והפרסום זמנית. ההפסדים הכלכליים שנגרמים לבעלי ההון למיניהם, שנובעים מהמשבר הגלובלי, רגולציית הסלולרי, שער האירו, זו הייתה תגובת נגד וזה ידעך. הפגיעה בתקשורת קורית בכל העולם כי היא לא הצליחה להמציא את עצמה מחדש. אם יבטלו את הנייר וההפצה ויעברו לעיתונות דיגיטלית, והכוונה לעיתון ממש עם עורכים ומדורים, האופרציה לא תעלה הרבה. עשיתי חישוב שעיתון עם 15 עובדים לא צריך לעלות יותר מ-3 מיליון שקל בשנה".
- ואז ייקחו כוח עבודה זול כדי להרוויח יותר.
"אנחנו, כתבי הרווחה, מקצוענים בתחום שלנו. כל סטודנט לתקשורת יכול תיאורטית להפוך לכתב, אבל אנשים שמבינים את התחום החברתי ישנם מעט מאוד. אני חושבת שיש מגמה לחסל את המקצועיות הזאת".
- לחסל את המקצוענות החברתית?
"כן, כי היא לא נוחה לבעלי האינטרסים. אם אני אומרת, 'תראו, מעמד הביניים מתכווץ. פעם הם היו 33% מכלל משקי הבית והיום רק 27%, וצריך לחלק את העוגה אחרת כדי שתיטיב יותר עם עשירוני הביניים ומטה, ותיטיב פחות עם אלה שלמעלה', השרטוט הכי סכמטי הזה אמור לפגוע בעשירים מאוד. אם יוטל יותר מס על החברות, זה ייתרגם בפגיעה בהכנסות שלהם. מי שמצבו טוב רוצה לשמר אותו, למעט וורן באפט וחיים סבן, שאמרו, 'אתם יכולים לקחת ממני עוד כמה מיליונים ולא יקרה לי כלום'".
- בארץ זה לא יקרה.
"כשכתבתי מאמר בעניין הזה, שלא היה מתלהם, ושאלתי אם ומתי זה יקרה בארץ, ניר חפץ פסל את זה לפרסום. אני בטוחה שדנקנר לא אמר לו לעשות את זה. זה אומר לי שאין שם מקום לסיקור חברתי" (מ"מעריב" נמסר בתגובה: "הדברים אינם נכונים. סיני פרסמה מאמרים במגוון נושאים ללא הגבלה, בדיוק על פי אותם שיקולי עריכה הנהוגים בכל כלי התקשורת. את ההוכחות לכך ניתן היה למצוא מדי שבוע בין עמודי 'מעריב'").
- המחאה היא שהביאה לפיטורייך בסופו של דבר?
"חוסר הרצון של 'מעריב' תחת העורך החדש לסקר את המחאה הוא שהביא לפיטורי, ולא ההשלכות הכלכליות שלה. כשהצעתי להם להמשיך ולכתוב את הבלוג שלי, 'הון להמון', שעוסק בצדק חברתי, הם לא היו מעוניינים בו, עוד לפני שדיברנו על כסף.
"אני בוגרת קולומביה, סוכנות איי.פי, למדתי שעיתונות היא הכרוניקה, אבל היום יש אג'נדה, ודאי בנושאים חברתיים", מוסיפה סיני. "אי אפשר לסקר את התחום בלי אג'נדה. גם אי אפשר לזרוק כרוניקה בלי פרשנות. נכתב ב'מעריב' על תיקי ילדים ונוער שנעלמו. ככה סתם. אילו הייתי בעיתון הייתי מסבירה את ההשלכות של זה, שאסור לטפל בילד עד שחוקרים אותו, יעבור עוד זמן עד שיחקרו אותו בגלל מיעוט החוקרים. ברגע שעובר יותר זמן ממועד האירוע, הקורבן מאבד אמון, שזה הרבה יותר מ'אוי ואבוי נעלמו כמה תיקים'. אם לא נותנים לשים דברים בהקשר, אין לזה ערך. ואני יודעת את זה כי אני מקצועית. בגלל זה יש מבוגרים כמוני, שמבינים בניואנסים, וזה מה שמדאיג אותי".
-מה איתך עכשיו?
"אני יו"ר עמותת 50 פלוס מינוס, אבל אני חייבת להתפרנס בעיתונות ואני לא רואה איפה זה יכול להיות. אי אפשר להתפרנס בעיתונות. לו רציתי להרוויח 7,000 שקל לא הייתה בעיה. הייתה תקופה שעבדתי ב'מעריב' חינם כי רציתי להביע את קולי, אבל אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
"פרשתי בגלל מצב התקשורת ותחושת המיצוי"
"בתחילת דרכי ב'ידיעות אחרונות', כשהייתי בן 22, עבד מולי בסיקור האינתיפאדה הראשונה בדרום, כתב בן 50. הוא סיפר לי שיש לו מאבק על יחסי העבודה בעיתון שלו. עשו לו עוול נורא והוא נאלץ להתמודד איתו מחוסר ברירה ואפשרות תעסוקה אחרת", נזכר דוד רגב. "הוא אמר לי, 'אל תעשה את הטעות שלי, תכין לך אופציה נוספת, כדי שלא תגיע למצב שלי'. כשהרגשתי יותר יציב במקום העבודה, יצאתי ללימודי משפטים בתיאום עם העיתון, ברכתו ותמיכתו.
"עברתי שתי אינתיפאדות, כולל סכנות חיים של מחבלים מתאבדים שהתפוצצו לידי, אסון אוטובוס הילדים, הגעת ערפאת לרשות הפלסטינית והסכמי אוסלו.
"בשנת 2000 אשתי קיבלה הצעה לערוך את המקומון של 'ידיעות' בירושלים. התאים לי לעבור לשם והוצעה לי שורה של תפקידים, ובסוף הרשימה הייתה רווחה. החלטתי ללכת דווקא על התחום הזה, שנדחק לשולי החדשות ונחשב טרחני. אמרתי, 'תנו לי להשתגע'. בדיוק נפל מאבק הנכים ועשינו מאבק מפואר. אני אומר 'עשינו', כי כתב רווחה הוא לא אובייקטיבי. אם אני לא מזדהה עם מושאי הכתבות שלי, זה בלתי אפשרי. צריך להיכנס לראש שלהם כדי להבין אותם.
"בתחילת התפקיד קמתי בבוקר והחלטתי שאין לי רגליים כדי להבין מה זה להיות נכה. ההתארגנות בבוקר שלקחה לי תמיד עשר דקות, נמשכה יותר משעה. קיבלתי כיסא גלגלים ויצאתי לדיזנגוף. כשביקשתי מבעל חנות למדוד ג'ינס, הוא ביקש שאתן לו ערבון ואקח למדוד את הג'ינס בבית, כי הוא לא יכול לתת לנכה למדוד אצלו מכנסיים בחנות, כי מי יעזור לו. נהג מונית אמר לי שהוא לא מעלה כלבים ונכים, הורים משכו בגסות ילדים שהסתכלו עלי בסקרנות, כאילו יש לי מחלה מדבקת".
- ההזדהות הזאת נפלאה, אבל היא חוטאת לתפקיד שלך כעיתונאי ופוגעת בכושר השיפוט שלך. ומה אם הרשויות הן שצודקות, ולא הנכה?
"אני מפעיל את הפרמטרים שלי כשאני מטפל בפנייה. אם מישהו טוען שרוצים לפנות אותו מדירת עמידר, אני בודק אם הוא פלש אליה ועבר על החוק. אם זה כך, לא אטפל בו. במהלך השנים הפכתי ללשכת רווחה ניידת. ברירת המחדל שלי היא הכתיבה".
- שגם זה לא תפקידך כעיתונאי. אתה לא עובד סוציאלי.
"כתב רווחה הוא לא עיתונאי קלאסי. הוא קודם כל עובד סוציאלי. כמות הניסיונות שלי לפתור בעיות ביום לא תיאמן, והן מגיעות לעיתון רק אם לא הצלחתי לפתור אותן".
- המחאה החברתית הייתה שיא מבחינתך?
"ממש לא. שמחתי כי גם אני מעמד ביניים ואני סובל כמו האחרים. אבל לא נאבקו עבור האוכלוסיות המוחלשות שבהן אני מטפל, שהן מתחת למעמד הביניים. מנהיגי המחאה בידלו את עצמם מהאוכלוסיות הללו, שהמאבקים שלהן לא צעירים וזוהרים, עם שמולי שמדבר יפה, וליף ושפיר, כי אסתטית, קשה לעיתונות לצלם אותן. ואני אומר את זה בכאב לב".
- המחאה נושאת פרי?
"טרכטנברג זה הישג עצום. אבל אני עצוב שהמאבק הזה לא חיבר מספיק את האוכלוסיות הנזקקות. למה לא היו מוכנים לקבל אותן למאהלים? למה מאהל התקווה היה נפרד מהמאהל ברוטשילד? למה היו צריכים להיות מעמדות? ואיפה היו האמנים הגדולים שהופיעו בעצרות המחאה, כשהנכים, הקשישים, ניצולי השואה והחד הוריות הפגינו? למה הם לא רצו להופיע שם?".
- המחאה השפיעה על ההחלטה שלך לפרוש?
"לא. זה קשור לעולם העיתונות, מצב התקשורת ותחושת המיצוי אליה הגעתי".
- זה היה קשור בכסף?
"ממש לא. אין לי שום מילה רעה להגיד על המשכורת ועל הבית הזה מכל הבחינות. כשהודעתי שאני פורש, זה לא היה קל, לא לי ולא להם. אני מאחל לכל כתב את הקשרים שיש בין המנהלים שלי לביני".
- אז למה דווקא עכשיו?
"עולם העיתונות נהיה קליפי, מהיר וקצבי, לפעמים המהירות באה על חשבון האיכות. הרגלתי את עצמי לעבוד מהר, רק שלפעמים הייתי צריך להילחם נגד הרצון לפרסם ומהר. מצד שני, ניתנו לי במה וכרטיס פתוח לפרסם כותרת ראשית חברתית ביום שישי. אנחנו פרצנו את הדרך ובעקבותינו באו כולם. אני מניח שגם אחרי שאעזוב הקו הזה יימשך".
- ובכל זאת, מה הייתה הנקודה שאמרת, "מספיק לי"?
"לכסות את תחום הרווחה כל כך הרבה שנים זה לא פשוט. המכתבים שעדיין כתובים בכתב יד, הטלפונים, ההצעות לשלם לי כסף כדי שאטפל בדברים שאמורים להיות זכות בסיסית שלהם. רציתי לעזוב. הגעתי לשלב בחיים שאו שאני מתחיל בקריירה אחרת, או שאני נשאר באותו מקום".
- התמנית לנציב תלונות הציבור של הרשות השנייה.
"ממילא אני מין לשכה לפניות הציבור".
- אבל בתפקיד החדש לא תטפל בזקנה נזקקת, אלא בצופה נרגז שמתעצבן מהקצב המהיר שבו מדבר אברי גלעד בתוכנית הבוקר.
"אני עדיין לא שם. כשאהיה שם אדע איך לטפל בדברים".
- בחרת דווקא בשירות הציבורי.
"זה אולי לא בון-טון לומר, אבל אני מאמין בשירות הציבורי. זה חלק ממדינת הרווחה, מהרשת החברתית של האזרח".
- מה הדבר האחרון שתעשה לפני שתעזוב?
"אין לי מושג. מה שבטוח, ייקח זמן עד שאפסיק להציג את עצמי בטלפון, 'שלום, מדבר דוד רגב מידיעות אחרונות'".
גם בטלוויזיה: עזיבתו של אורן אהרוני את חדשות 2 היא אפילוג לסיקורו את המחאה
פנים נוספות שהיו מזוהות במיוחד עם המחאה, הן של כתב חדשות 2, אורן אהרוני. בחודש האחרון גם אהרוני, שפרצופו המיוזע המבצבץ מתוך המון הצועדים ברחובות תל אביב הפך לאחד מסמלי סיקור המחאה, הודיע על עזיבתו את חברת החדשות. בהודעה שיצאה נמסר כי הכתב הכלכלי החרוץ, פורש לטובת הקמת משרד יחסי ציבור עצמאי.
הוא אמנם צעיר מסיני ומרגב, אך עזיבתו מעידה לא פחות על מצבה של העיתונות, גם המשודרת, היום. חציית הקווים אל עבר תפקידי הדוברות הייתה במהלך השנים אופציה נפוצה בקרב עיתונאים, אך באחרונה היא תופסת תאוצה יתרה. זאת לאור העובדה שבתחום זה, בניגוד לעיתונות, יש יותר קורלציה בין מידת ההשקעה ובין ההשתכרות וההתקדמות.
עיתונאים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, הם בנים למעמד הביניים וקשייהם לא שונים באופן משמעותי משל אלה שיצאו לחוצות הערים בקיץ האחרון. זו אולי הסיבה העיקרית בגללה התקשורת נרתמה כל כך למאבק.
כמו במקרה של ישראלים רבים, גם עבודת העיתונאי היא ארעית, וסיני ורגב מוכיחים כי עתיד המצטיינים במשלח יד זה אינו מובטח - לא מבחינת המיצוב והמעמד ובטח שלא כלכלית. כשזה נוגע לטלוויזיה, המאבק על כל מקום חריף עוד יותר והפירמידה צרה עד מאוד. רק מתי מעט מגיעים אל דרגות הטאלנט המכניסות.
מבלי להיכנס לנסיבות שהובילו לעזיבתו האישית של אהרוני, לא ניתן שלא להביע צער על עזיבתו את המסך, ולא ניתן שלא לראות את העזיבה הזו, כאפילוג לכתבותיו משדרות רוטשילד.
אהרוני וחברת החדשות ביקשו שלא לקחת חלק בכתבה זו.