2011 הייתה שנה קשה ומטורפת מבחינתה של אודטה. במארס 2011, נראה היה כאילו היא נשארת בלי כלום. חרב הקיצוצים ב"מעריב" הגיעה גם אל המדור הפופולרי שלה, ובאותו שלב עוד לא היה בטוח שהתוכנית, שעליה כבר עבדו במרץ בחברת ההפקות של חיים סלוצקי, תגיע לשידור.
- מפחיד, לא?
"לא, כי אין דבר כזה שלא תהיה לי תושייה. כבר בשיחת הפיטורים היו לי רעיונות של מה אני הולכת לעשות. אני לא עשויה מברזל, וזה הלם מטורף, אבל העניין הוא כמה מהר אתה מתאפס על מציאות חדשה. ואני לא מבזבזת אף גרם של אנרגיה על למה זה קרה, על 'אוי ואבוי, אני אבכה, אני אצטער', יש לי מציאות חדשה לטפל בה. היו לי מאה מטר של פיק ברכיים, וזהו. חרא זה מזון משכיל ואכלתי הרבה חרא אז אני מאוד משכילה".
- מה היה בשיחה בינך לבין עורך "מעריב" דאז, אבי משולם?
"הוא התקשר ואמר לי שהוא חייב לפגוש אותי. אמרתי לו, 'טוב, תגיד מתי לבוא'. והוא ענה, 'לא, אני אבוא אלייך'. אמרתי, אוי ואבוי, זה עד כדי כך גרוע? ונפגשנו והוא אמר לי: 'אנחנו עוברים למהדורת אינטרנט, לא יהיו יותר בעלי טור, הפורמט המודפס יהיה חדשות בלבד'. ואני מאוד אמפתית, ישבתי שם ולא חשבתי על עצמי, כי ברור שאסתדר, וראיתי בכל שפת הגוף המכווצת ו'הלא נעים לי' של הבנאדם את הקושי האיום. גם כשאתה רוצה לפטר זה קשה, אז תאר לך כשזה אילוץ. לבי יצא אליו, מצחיק אבל ככה זה היה. במקום שהוא ינחם אותי אני ניחמתי אותו".
- איך קרה שהחזירו אותך?
"למעשה אף פעם לא הפסקתי לכתוב, כי מיום ההודעה יש איקס זמן עד שזה נכנס לתוקף, ותוך שבועיים הבנתי שהחזירו אותי. אמרו לי שדנקנר (נוחי דנקנר, הבעלים הנוכחי של "מעריב" - י"א) הוא שדרש אותי בחזרה. החזיר אותי בפינצטה. זמן קצר אחר כך סלוצקי דיבר איתי על רשת".
- רגע אחד יש לך הכל, רגע אחרי כן אין לך כלום, ושוב יש לך הכל.
"דיברתי עם חברה ופרצתי בצחוק: 'תראי איזה עולם מטורף'. אבל אני תמיד כאילו מתבוננת בעולם מהצד, אז אני אומרת: 'אוקיי, טוויסט בעלילה'".
- זה כל מה שהרגשת ברכבת ההרים המשוגעת הזו?
"ידעתי שאשנע את המדור, אז לא דאגתי. רכבת הרים זה כשהחיים שלך מנוהלים ותלויים במקום העבודה. החיים שלי תלויים אך ורק בידיים שלי ואני לא פיטרתי את עצמי. נגיד שאתה חברת קוקה-קולה, זה לא צנוע, אבל זה דוגמה לתפיסה שלי, וחנות אומרת לך אנחנו נסגרים ואתה לא יכול לשווק אצלנו יותר. אז מה, קוקה-קולה נבהלת? לא - היא תשווק במיליארד חנויות אחרות".
- ממתי את מכירה את דנקנר?
"נפגשנו בחתונה של הבן של שרי אריסון, שם הכרנו פעם ראשונה, אחרי שהוחזרתי לעיתון. לפני כן העשייה שלי דיברה במקומי".
- עכשיו שוב מדברים על קיצוצים ב"מעריב". משפיע עלייך? .
"משפיע עליי כמו שהשפיע כשהייתה שיחת הפיטורים: אני מסרבת להיות מודאגת, להמר על זה שהולך להיות לא טוב".
- את מתפרנסת מכתיבה, אבל רבים לא יכולים היום להרשות זאת לעצמם.
"אם בנאדם צריך השלמות הכנסה אז הוא יעשה את זה בעוד ג'ובים. אני אומרת את זה בתמיהה, לא בהאשמה, אבל חבר'ה ישראלים שנוסעים לניו יורק או ליפן, אין להם רבע בעיה להתלכלך בעבודות, יעבדו במובינג וימכרו תמונות בקניונים ויעבדו בשלוש משרות, וזה יהיה בסדר גמור, ופה בארץ זה לא".
- את מרוויחה סכומים שאחרים לא.
"זה נכון, אבל גם אני לא נולדתי ככה. בקטע הזה יש לי חוק, אני לא נכנסת לצלחת של הזולת - אז אלו לא שאלות שמטרידות אותי".
- האם נאלצת להתמודד פעם עם צנזורה אצל נמרודי, או עכשיו?
"בחיים לא עשו לי צנזורה, לא לטובה ולא לרעה, לא פרוטקציה ולא אמרו אל תכתבי. גם אני רוצה להזכיר שאני לא 'עיתונאית נושכת'. אני לא יודעת מחוויה אישית כי זה אף פעם לא קרה לי".
- ואילו היו מבקשים?
"אילו היו מבקשים להעלים את הכתובת של האנס המנומס מהמשטרה, סביר להניח שהייתי מתפטרת, אבל כל מקרה לגופו. תחום העיסוק שלי הוא לא תחקירים נוקבים. אני כותבת בעיתון, וזו טעות אופטית שקוראים לי עיתונאית. שטחי הכיסוי שלי הם well-being והתנהלות, וזה לא משיק לתכנים שאתה מדבר עליהם. אין עם זה בעיה".
- על מה חשבת כשפיטרו אותך?
"אני מאוד מפחדת משעמום קיומי. וכחלק ממנגנון ההתגוננות שלי (אודטה ממהרת לתקן, "אני תוקפת, לא מתגוננת"), אז יש לי 200 אלף תוכניות מגירה ישימות ועוד 200 אלף רעיונות לפיתוח. תמיד יש לי אופציות. זה מקור העוצמה שלי".
לא מאהבת הסטריפטיז
לא תמיד עמד לצדה מקור העוצמה הזה. ב-2007, כשבאמתחתה תוכנית מצליחה בערוץ 10, פרסמה אודטה שוורץ טור אישי מאוד ב"מעריב", שבו חשפה בפני הציבור את מסכת השקרים שבה חיה 15 שנה עם בעלה השלישי, שניהל חיים כפולים ומכר לה מצג שווא כאילו הוא סוכן חשאי. אז, אחרי אלף תוכניות, היא תלתה את הנצנצים.
"כתבתי על הצלקות והזוועות והדברים האיומים שקרו לי, שהם לא סיפורים נורמטיביים לבנאדם הסביר", היא מספרת, "וקח בחשבון את הטעות האופטית שלא ראו בזמן אמת, בשידור חי עם מצלמה של 'מחוברות', כשאני נשברת ומרוסקת, כשאפשר היה לגרד אותי עם שפכטל מהרצפה, כי זה לא פשוט לגלות אחרי 15 שהונו אותך בצורה כל כך אכזרית. אבל השפיות נמדדת בכמה מהר חוזרים לעצמך ואני, עד שלא חזרתי לעצמי, לא חזרתי לטלוויזיה".
- ההחלטה לפרוש הייתה שלך?
"בגלל ההתרסקות פרשתי בשיא. ידעתי שלא אוכל לזהור על המסך, אז עשיתי בחירה אכזרית וחתכתי. אני מבינה שזה נתפס אחרת בציבור, כי קשה להבין, נותנים לה לעשות טלוויזיה והיא מוותרת? אבל אני אף פעם לא התבלבלתי - הטלוויזיה באה מהחיים של הבנאדם. אם החיים האישיים טובים, יש לי כוחות לתת לאחרים, להקרין את זה הלאה".
- את הטור לא הפסקת לכתוב.
"כן, כי זה לא הצריך את הנראות מול הציבור".
- זאת אומרת, מול המצלמה חשוב לך להפגין שמחת חיים.
"לא להפגין, זו לא פוזה. צריך אנרגיות כדי לשנע אותן הלאה. טלוויזיה זה מדיום שמצלם את הבפנים שלך, ואם הבפנים מרוסק אין לי מה לתת. כשידעתי שאני לא אוכל לזהור על המסך, אמרתי שאני צריכה לנוח, ואנשים הבינו. זה היה אקזיט נהדר. אחרי אלף תוכניות הודעתי שאני צריכה לנוח - ואנשים הבינו".
"אטריות ישנות"
"אני לא הולכת לדבר על הנישואים שלי", מבהירה אודטה.
- את יודעת, זה מוזר, הרי כתבת על זה בטור.
"בגלל שכבר כתבתי, אין לי צורך לדבר על זה שוב. אלה אטריות ישנות. ויש הרבה דברים קשים על האקס הזה שאני לא חושפת. אני יכולה לדבר בקטנה ומתחת לזה יש סיפור הרבה יותר גדול. בכתיבה יש לי בקרה ובשיחה לא. אם אני כותבת זה לא מאהבת הסטריפטיז, אלא כי יש שם תובנות, ופרטים איומים שהם צהוב נטו, את אלה צנזרתי, רק החברים יודעים".
- צנזרת מהקוראים?
"לא רק".
- ממי?
"גם, איך אני אגדיר, מהאקס. לא הגיע לו שאחמול עליו, ובכל זאת חמלתי".
- אתם בקשר?
"כלום, שום דבר, חתכתי, שמד מוחלט".
- ואת בזוגיות?
"לא. לקחתי זמן החלמה גדול מאוד עם 'שום גבר' בתוך האופק כדי שאוכל לבנות את עצמי. היום אני מתחילה לשקול בחיוב את הרעיון של התחלה למבוא של אולי זוגיות, וכל אחד בבית שלו. אני כל כך אוהבת את הספייס שלי, היום זה נראה לי מטורף. אני גרה עם עצמי ועצמי. שנים רקדו לי רומבה על הראש, ילדיי מאהבה, ובני זוגי מאילוץ, ואין לך מושג איזה תענוג זה להיכנס לספייס שהוא רק שלי ורק בשבילי ולזרוק את הנעליים, למרות שאני מסודרת גם כשאני לבד. הייתי צריכה לסבול הרבה בשביל להעריך את תחושת החירות המטורפת".
- את כבר לא כוהנת הבית?
"עם כל הסופרלטיבים של הקריירה, עדיין כשהבת שלי נתקעת בלי בייביסיטר, אני אעזוב הכל ואבוא באמצע הלילה. מי שהיא אמא, עקרת בית במהותה, זה בדנ"א".
- את עקרת בית במהותך?
"בפירוש כן וזה לא משנה מה העיסוקים שלי ואני גם לא מתנצלת על זה. כשהתחלתי לכתוב, ותוך כדי כתיבה, נולדו הילדים, כתבתי בבית כשהילדים תלויים עליי, והייתי באה איתם למערכת. לא היו רגילים לראות אותי בלי הבבונים תלויים עליי. הייתי הראשונה שכתבה מתוך הבית כשלא היה את הדבר הזה. זה ג'וב קדוש, לגדל את האנושות".
בשואה היה יותר גרוע
כמו הטור והתוכנית שלה, המפגש עם אודטה הוא מצבור של טיפים ועצות התנהלות.
- אני אולי היסטרי, אבל אני מפחד מההזדקנות.
"השאלה הזאת היא כולה מתוך מערכת תפיסת העולם שלך. כשהייתי קטנה, ברומניה, הייתי מביטה בחלונות בתי המגורים וחשבתי 'וואי, מאחורי כל חלון גר בנאדם והוא ימות ואף אחד לא יידע שהוא היה חי בכלל' והבטחתי לעצמי שאני אעשה דברים שישנו את העולם. אני לא הולכת בחיים שלי לצאת לפנסיה כי זה כמו לצאת לגמלאות מהחיים שלך. תעבוד במה שאתה אוהב ויום אחד בחיים לא תעבוד בעצם. היו לי משברים נוראיים, אבל אני מסרבת לראות שהחיים נגמרים בגיל מסוים, ולכן אני חושבת איך לעשות הכי טוב במסגרת שהחיים נותנים".
- היה לך מזל?
"מזל מייצרים. אם אתה פסימי, אתה מהמר שכל הזמן יהיה רע, ואז לפעמים מתבדה לטובה. ואני מהמרת שיהיה טוב וגם אני מתבדה פה ושם, אבל הרווחתי שעל החשבון שמחתי במקום שעל החשבון התעצבתי. יש לי מטרות וידיעה ברורה שהכל יהיה בסדר כי אני אדאג לזה".
קשה שלא לחשוב מול אודטה שיש משהו משוגע בצבעוניות הזו, שההתנהלות השמחה עד כדי עיוורון היא סוג של "מתחת לכל זה מסתתר עצב גדול".
ואודטה אכן מספקת לא מעט הוכחות לעולם פנימי קצת מקאברי, קצת מטריד. "כשהייתי מפוטרת שבועיים, לא הייתי במצב ירוד", היא נזכרת, "אם אתה רוצה לפתור בעיה - תמזער. כשחברים באים אליי עם בעיות מזעזעות, אני אומרת טוב, בוא נעשה פרופורציות: במלחמת העולם השנייה, כשיהודים עזבו את החיים שלהם עם המזוודה, והרופא המכובד עמד עירום מול הקהילה, זה יותר קשה".
- את נותנת את השואה כרפרנס?
"ברור, פרופורציות".
- זה מה שאת מרגישה כלפי המחאה החברתית?
"יש פה אנומליה. בתור קולקטיב, זה מאוד צודק והגיע הזמן שמישהו יצעק ויבקש תשומת לב לסדר העדיפויות הלאומי, שאין ספק שהוא דפוק. בקטן, ברזולוציה של בנאדם ובנאדם, אני לא יכולה לקבל את הרעיון שאין מה לעשות. אני לא מוכנה להאשים את הקבוצה של המוחים, אבל גדל דור מפונק עם מושגים של בסדר ולא בסדר שהם בלתי נתפסים בעיניי. אנשים לא דורשים מעצמם מספיק".
הראיון המלא - במגזין "פירמה"