"אתה בא לשתות לזכר קים?", ניסה חבר לפתות אותי לבירה של אמצע היום.
"קים בייסינג'ר מתה?!", הגבתי במסרון, "ועוד בלי לתת לנו מינימום אזהרה של תשעה וחצי שבועות מראש?".
"לא, אידיוט!", ריצד המסך, "קים ז'ונג איל, המנהיג של קוריאה הצפונית".
אחרי שגמרתי לנשום לרווחה נוכח הידיעה שהאישה שהסעירה את לילותיי בעבר, אם כי לא באופן בלתי אמצעי, עדיין איתנו, התחלתי לתהות איך זה שמנהיג צפון-קוריאני הפך לשיחת היום במערב.
לפני שאתם נותנים בי מבט של עורך חדשות החוץ, אבקש מכם למקם את קוריאה הצפונית - אתם יודעים מה? את כל קוריאה - על מפה דמיונית. אם אתם לא אנשי עסקים שמתנהלים מול סאול על בסיס יומי, נראה שהתשובה הכללית של רובכם, ממש כמו שלי, תהיה "אי-שם במזרח הרחוק", בין יפן לסין, ובין וייטנאם לתאילנד.
אז איך הפך הצפוני המעצבן לעניין שכולם מתרגשים ממנו? ההסבר פשוט: למרות נידחותם הממארת (בעיניים ישראליות, כמובן, שהרי אנחנו כידוע מרכז העולם), מתברר שאת כל מה שהצפון-קוריאנים חסכו על שרים בלי תיק הם הוציאו על נשק גרעיני.
כך הפך עניין פנימי של מדינה עם תל"ג נמוך מליאו מסי למשהו שמסעיר את כל העולם, במיוחד עת התברר שהאיש החדש עם האצבע על הכפתור האדום, הוא (1) רק בן 28, ו-(2) מעריץ של ארנולד שוורצנגר. לא מסוג האינפורמציה שמרגיעה את המערב כשמדובר בנשק גרעיני.
אז אנחנו לא רגועים, והכי גרוע הוא שאין לנו מה לעשות בקשר לזה. כלומר, חוץ מלהתפלל שהמעריץ הצעיר של קונאן הברברי לא יבסס את שלטונו באמצעות פתיחה במלחמה גרעינית.
וזאת בדיוק הנקודה, להתפלל.
אם אתם מאמינים שהתורה ניתנה לנו במעמד הר סיני - אשריכם, אתם פטורים מלקרוא את ההמשך. לעומת זאת, אם אתם שואלים את עצמכם איך זה יכול להיות שבתחילת העשור השני של המאה ה-21 רובה המוחלט של האנושות עדיין מאמין בהשגחה עליונה, מכל סוג שהוא, בא קים ז'ונג איל וסיפק את התשובה.
תלויים בנדיבותם של זרים
ההנחה שלנו היא שבני אדם החלו להאמין בהשגחה עליונה כדי להכניס קצת סדר בעולם הכאוטי שבו התפתחו: בעידן שבו ציד מוצלח היה עניין של חיים ומוות, ויציאה אל הים הפתוח הייתה יכולה להיות כרטיס בכיוון אחד, נזקקו בני האדם, התלויים לחלוטין בכוחות הטבע, להמון מזל. וכדי לשלוט בו (או לפחות ליהנות מהאשליה), המציאו פולחנים דתיים.
השנים חלפו, המדע התפתח, הרפואה השתכללה, ואנחנו מנהלים את חיינו מתוך אמונה שמעשינו הם אלה שיעצבו את גורלנו. ובכל זאת, ההזדמנויות הגדולות, כמו גם האסונות הגדולים בחיינו, מגיעים לרוב ממקור בלתי צפוי.
נפילה של מחירי הנדל"ן בארצות הברית, למשל, עלולה להחליף את הבונוס השנתי במכתב פיטורין. האינטרסים של רוסיה המתעצמת מחדש במזרח התיכון יכולים להוריד עלינו גשם שחור באדיבות אחמדינג'אד. שלא לדבר על המקרים הבנליים יותר, כמו האידיוט שלא מציית לתמרור עצור ויכול לשנות את מהלך חייך, גם אחרי שאחזת ביד ילדך מיום שיכול היה להלך בעצמו ושיננת באוזניו הוראות של זהירות בדרכים.
קים ז'ונג איל זכה במותו לעמודים ראשונים בעיתוני המערב, לא רק מפני שחינך את בני עמו לחשוב שהוא על-אנושי (טענה שמותו, בנסיבות אנושיות לגמרי, קצת הפריכה), אלא בעיקר מפני ששב והזכיר לנו עד כמה איננו שונים מאותו דייג קדום שזבח זבחים כדי לרצות את אל הים. עד כמה אנחנו זקוקים לנחמה, לאמונה ש"הכול בשליטה" ושבעזרת השם כמובן, טפו טפו טפו, הכול עוד יהיה בסדר.