אין תענוג גדול יותר מלעזוב את ניו יורק באמצע דצמבר לגיחה קצרה במיאמי. כשהקור הניו-יורקי מתחיל לתת אותותיו, אני מזכיר לעצמי שאוטוטו מגיע טורניר האורנג' בול המסורתי בדרום החמים, הזדמנות מקצועית אדירה לראות מה קורה בענף, ובעיקר לתפוס כמה ימים של טובים של שמש.
כמנהל אקדמיה לנוער במנהטן, אני מבלה 90 אחוז מזמני בפיתוח היום-יומי של השחקנים הצעירים, אבל קשה מאוד להתרשם מהיכולת האמיתית של הילדים "בתוך האש" - כלומר איך הם מתנהלים ברגע האמת של תחרויות ולחץ. טורניר האורנג' בול, שחגג השבוע את שנתו ה-50, הוא הזדמנות ליהנות מפירות העבודה עם הילדים ולצפות בצעירים מתחרים מול השחקנים הכי טובים בעולם. הטורניר משמש גם מעין משוב עצמי, לראות איך הכשרתי את הילדים "שלי" בהשוואה למאמנים אחרים. לראות אם אני בכלל בכיוון, אם מה שעובדים עליו בניו יורק נכון מול הילדים של L.A או מוסקבה. הבציר שלנו היה לא רע בכלל: האקדמיה של ג'ון מקנרו שלחה שמונה שחקנים לתחרויות בגילאים 12-14, ועוד חמישה לגילאי 16-18.
האורנג' בול הוא טורניר הנוער החשוב בעולם, הווימבלדון של הגילאים הצעירים. כמי שהשתתף בטורניר במשך 7 שנים רצופות כילד/נער אני זוכר את השנים במיאמי כרוויות חוויות ילדות בלתי נשכחות. אלו לא היו הניצחונות וההפסדים כמו הריגושים הרבים של להיות חלק מטורניר בינלאומי, תחושות שחיזקו אצלי את הרצון לעשות הכל כדי להיות חלק מהסבב המקצועני בעתיד. אלו שמצליחים בטורניר הזה, מסומנים באופן אוטומטי ככאלו שאמורים להגיע גם לרמות הגבוהות של הסבב. לאורך השנים זכו באורנג' בול אגדות כביורן בורג, ג'ים קורייר, רוג'ר פדרר, איבן לנדל, ג'ון מקנרו, אנדי רודיק, כריס אברט, אלנה דמנטייבה.
בדצמבר 2001 הפכה שחר פאר לישראלית הראשונה שזוכה בטורניר, כשלקחה את התואר לילדות בגיל 14. הטורניר הזה ללא ספק היה עוד סימן למה ששחר תהפוך תוך שנים קצרות. אבל לא תמיד המעבר הזה אכן מתרחש: שחר שיחקה בגמר נגד בחורה אמריקנית בשם ג'ניפר הייזנר, שגם היא סומנה חזק לסבב המקצועני. אבל לשיאה הגיעה אחרי חמש שנים כשדורגה 1020 בעולם. מאז לא שמעו ממנה.
***
במיאמי אפשר היה לראות שוב עד כמה האסכולה המזרח אירופאית שולטת בגילאים הצעירים. הם מומחים בלייצר מכונות טניס בגיל צעיר. בסיבוב השלישי של הטורניר שיחקה אחת מבנות האקדמיה שלי, לורן האוקובה, אמריקנית בת למהגרים מסלובקיה, מול אלופת רומניה, שחקנית מצוינת בשם אנריאה רוסקה. רוסקה ניצחה את האוקובה שלי די בקלות וגם ניצחה את הסיבוב הבא. בגיל 12 מסוגלת כבר רוסקה לחבוט אינספור חבטות נקיות ומדויקות מקו הבסיס כמעט ללא טעויות. מה שהרשים בה היה כיסוי המגרש שלה, והתנועה הנדירה: הילדה פשוט הגיעה לכל כדור, ובמהלך כל המשחק כמעט ולא הוציאה מילה או החליפה מבע פנים. בכל מה שקשור לקו הבסיס, פשוט מדובר במכונת טניס. ביציע ישב לידי המאמן הרומני שלה, איש מבוגר וחמור סבר בגיל חמישים פלוס.
אחרי שהבין שהשחקנית שלו הולכת לנצח, הוא נרגע והואיל לספר לי שהילדה משחקת 6 פעמים בשבוע, חמש-שש שעות ביום ("ובחופשים יותר"). רק לשם השוואה, האוקובה האמריקנית, שגרה בניו יורק, מתאמנת רק שעתיים ביום (ועוד שעה של כושר גופני), כי היא הולכת לבית ספר עד ארבע אחה"צ. המציאות היא שאם האוקובה תרצה להגיע לרמה של הרומנייה, היא תצטרך לעזוב את בית הספר הרגיל ולעבור ללי מודי אינטרנט שיאפשרו לה להגדיל את נפח האימונים, אחרת אין לה סיכוי. מהסיבה הזאת, אגב, פתחנו השנה באקדמיה תוכנית אימוני בוקר לתלמידי אינטרנט, וזו תופעה שמתחילה לתפוס תאוצה.
***
השבוע במיאמי היה מאיר עיניים עבורי. צפיתי בעשרות משחקים וראיתי כמה שחקנים צעירים שממש הדהימו אותי, בייחוד הבנות. אני מדבר על ילדות בנות 14 שחובטות בעוצמה ובעלות יכולת טכנית מושלמת, שחקניות שלמעשה כבר מוכנות לסבב המקצועני, אבל בגלל מגבלת הגיל עדיין לא מורשות לשחק יותר ממספר טורנירים בודדים בשנה. רק לפני כמה שנים הוחלט בסבב המקצועני להגביל את הגיל ואת כמות התחרויות שמותר לשחקניות מתחת לגיל 18 להתחרות, תוצאה של מקרים שבהן שחקניות נכנסו לסבב בגיל 14 וריסקו לעצמן את החיים, כולל התמוטטויות נפשיות מפורסמות של ג'ניפר קפריאטי ושחקניות אחרות שנגעו בתהילה והתפרקו.
הטורניר במיאמי הוא הזדמנות בשבילן לזכות בתואר היוקרתי, אבל לא פחות חשוב: לזכות כבר עכשיו בחוזה חסות. מריה שראפובה הוחתמה על חוזים מסחריים בגיל 11. השחקנים והשחקניות הבכירים, אלו ששואפים להגיע לסבב המקצועני, כבר מסתובבים עם מאמנים אישיים וסוכנים. האמת, שדי מגוחך בעיני לראות ילדים בגילאים האלו מתרוצצים עם פמליה שלמה מאחוריהם.
הילדות המסכנות הללו מהלכות על המגרש עם מבט כבוי, נראות מבוגרות הרבה מגילן. אני מזהה לחץ, מתח, רצינות תהומית, עצבים, תגובות חייתיות, אתלטיות בלתי נתפסת. חורה לי האווירה הזאת, כאילו מדובר במלחמת עולם. המשחקים והטורנירים הללו אמורים להיות שיא השנה עבור הילדים הללו, והמטרה העיקרית היא ללמוד מהמשחק, לפגוש ילדים מארצות שונות ולהשתפר, כך זה היה כשהייתי ילד.
הלחץ מופעל בעיקר על-ידי ההורים וגם מחלק מהמאמנים. הילדים, בעיקר ממזרח אירופה, נתונים בידיים של מאמנים ומאמנות חמורי סבר שמעבידים אותם בפרך לפני ואחרי המשחקים. התחרות העצומה, ובעיקר הכסף הגדול, מושך לא מעט הורים לילדים אתלטיים שחולמים שהילדה שלהם תהיה השראפובה הבאה. מה שהמאמנים הללו לא מספרים להורים זה שעל כל שראפובה יש בערך 1,000 שחקניות שלא יצליחו אפילו להיכנס לסבב, ומתוך זה לפחות 100 שיצאו עם צלקת נפשית מכל הסיפור הזה של הטניס.
***
לא הכל ורוד בטורנירים הללו. קודם כל הבדלי הרמות הם עצומים. מדובר בהגרלה של 128 שחקנים ושחקניות בכל קבוצת גיל (ועוד 256 שחקנים בטורניר המוקדמות) וההגרלות יכולות להיות אכזריות, כי אין שיטת דירוג מדויקת בגילאים הללו. זה יוצר מצב שבו יכולים להיות משחקים מאוד צמודים כבר בסיבוב הראשון, או לחילופין משחקים חד-צדדיים. כל מדינה מקבלת זכות להכניס שחקן או שניים להגרלה הראשית, ולא פעם השחקנים ממדינות עלומות מהווים בשר תותחים. זה לא נעים לראות ילד בן 11 מפסיד 6-0 6-0 תוך 20 דקות אחרי שטס 20 שעות מהודו או מאינדונזיה. אבל זה חלק מהמשחק.
העניין השני הוא המעורבות של ההורים: מדובר בתופעה כלל עולמית, אבל בטורניר כה יוקרתי עם הורים מכל העולם העניינים יוצאים מכלל שליטה לא פעם. ההורים מעורבים יתר על המידה במשחקים, מדברים עם הילדים, צועקים הוראות, מתלוננים לשופטים שהילד שלהם מקופח ורבים אחד עם השני עד כמעט מכות.
והבעיה האחרונה והעיקרית של תחרויות נוער היא השיפוט: בטורנירים כאלו השחקנים שופטים את הקווים בעצמם, כלומר כל ילד אחראי לקבוע בחלק המגרש שלו אם הכדור היה בפנים או בחוץ. הלחץ שיש על הילדים לנצח, הופך אותם לשקרנים חסרי מצפון. אחרי שביליתי שבוע בצפייה בעשרות משחקים, אני יכול לומר בוודאות: אין כמעט ערך ספורטיבי לטורניר נוער. המנצח בטורניר הוא לא דווקא זה שמשחק יותר טוב אלא זה שלמד לכופף את החוקים ולקרוא קריאות שקריות בנקודות מפתח. ראיתי את זה פעם אחר פעם במהלך השבוע בלא מעט משחקים.
חלק מהילדים הפכו את השקרים לאמנות. הם יודעים מתי השופט המשקיף חוזה במשחק, ובדיוק כשהוא לא נמצא על המגרש הם יגנבו את הנקודה וישיגו תועלת כפולה - גם יזכו בנקודה שלא שלהם וגם ישברו את רוח היריב, כי אין דבר יותר מתסכל מאשר לשחק מול שחקן שקורא חוץ על כל כדור שקרוב לקו.