480 אלף אירו בעונה הרוויח לואיס פרננדז בנבחרת בשנתיים האחרונות. קרוב ל-200 אלף שקל בחודש, נטו, לא כולל הוצאות. ומה קיבלנו בתמורה: מדען טילים חובב ניסויים, שמבצע שינויים בסגל כל משחק, ומזמן ערימת שחקנים לא ראויה; אישיות פרובלמטית, כך לפחות ניתן היה להתרשם במסיבות העיתונאים ההזויות שלו; מקום רביעי בבית מוקדמות היורו; 0 מ-12 נקודות מול שתי הנבחרות הבכירות בבית.
אבי לוזון יודע שהוא אכל לקרדה מקולקלת כשהחליט להנחית את הצרפתי בנתב"ג. הלך הכסף. מה כל זה אומר? שיותר גרוע לא יכול להיות בקמפיין הבא. והשפל הזה שאליו הביא פרננדז את הנבחרת - מהווה תנאי פתיחה אופטימליים מבחינת אלי גוטמן.
***
גם אם גוטמן לא יצעיד את הנבחרת לאוטופיה שנקראת "טורניר גדול", לפחות יישפך הרבה פחות כסף לפח (ירוויח שכר נמוך בכ-70% מזה של פרננדז). בכל אופן, אין סיבה לסגור את הסיפור. ברור שישראל לא אמורה לעלות למונדיאל הקרוב מבית מוקדמות שיש בו נבחרות כמו פורטוגל ורוסיה. אבל לפני ששוקעים שוב בייאוש ודכדוך, צריך לזכור שני דברים מהותיים.
קודם כל, צריך לקחת בחשבון את הסטטיסטיקה והמזל. מבלי קשר לזהות המאמן, מתישהו גם נבחרת ישראל חייבת להגיע לטורניר גדול. 42 שנים במדבר זה עיוות סטטיסטי גדול. בטח אם רואים שרק בארבע השנים האחרונות, מדינות כמו סלובקיה, סלובניה ולטביה, שאין בהן כדורגל גדול יותר משיש כאן - הצליחו לשלוח את הנבחרות שלהן למונדיאל או ליורו.
ויש עניין נוסף, מהותי יותר, שאינו קשור לסטטיסטיקה או סיבובים נכונים של הרולטה. עניין מקצועי לחלוטין: הנבחרת, בחודשים האחרונים, נכנסה להליך מואץ של למידה. תהליך שהחל בזכות בום של שחקנים שהפכו בקיץ האחרון ללגיונרים. אף אחד מהם, גם לא מבין השגרירים הוותיקים יותר, אינו כוכב ענק באירופה; אבל בשורה התחתונה הסגל מורכב כיום משחקנים שמתאמנים ומשתתפים במשחקים ברמות הכי גבוהות. בבונדסליגה, בפרמיירליג, בסרייה A, בספרד, בצרפת, ברוסיה.
נכון, במשחק המביך נגד יוון בספטמבר האחרון, כל זה לא בא לידי ביטוי. אבל תהליך הלמידה של השחקן הישראלי רק החל. הידע וההשכלה של אירופה מתחילים לחלחל לנבחרת, כשמאסה אמיתית של שחקנים מתחילה לצבור קילומטראז' ביבשת.
יש חשד כבד שגוטמן קיבל עכשיו לידיים שלו פוטנציאל לדור זהב אמיתי.
***
לגוטמן, ועל כך יש הסכמה רחבה, "מגיע" לקבל את הג'וב. הוא צבר בקריירה הישגים בישראל ובאירופה. את העבודה האחרונה שלו, בהפועל ת"א, אפשר לסכם בלא פחות מגרנדיוזית: הוא לקח את המועדון במחזור ה-11 של עונת 2007/08, כשהוא במקום האחרון בליגת העל, קרוע ומפורק. שנתיים לאחר מכן הוא זכה בדאבל, ובנה קבוצה שאנשי מקצוע הגדירו כאחת הטובות בתולדות הכדורגל הישראלי. בתקופה בהפועל הוא הצליח לשנות את תפיסת העולם המתבנקרת שלו, והעמיד קבוצה שהלכה בכל הכוח על התקפה אפילו במקומות כמו הסטאד זה ז'רלאן של ליון.
השאלה היא האם מי ש"מגיע" לו לקבל את תפקיד המאמן הלאומי, הוא בהכרח גם הכי "מתאים" לתפקיד. גוטמן הצליח בקריירה שלו בזכות מתודות, סיסטמטיות, הקניית הרגלים טקטיים חזקים לשחקנים שלו. כל הדברים שאי אפשר לעשות ב-20 ימי עבודה בשנה בנבחרת.
מצד שני, הסטאד דה ז'רלאן הוכיח שגוטמן יכול להשתנות, להתקדם, ללמוד תוך כדי תנועה איך לפעול בקריירה. עכשיו הוא צריך לשבור את הראש איך לעשות את הסוויץ' הגדול ביותר בענף הזה: מכדורגל מועדונים לכדורגל נבחרות.