מרגע שעלתה בעיית הדרת נשים, השרה לימור לבנת התייצבה בשורה הראשונה של המתנגדים לתופעה, והביעה את התנגדותה בצורה הנחרצת ביותר. אבל כאשר מדובר בשכונות חרדיות, בהן הנשים מדירות עצמן מרצון, היא לה בטוחה שזה מפריע לה - כך אמרה הבוקר (א') ל- ynet. כצפוי, מיד עטה על לבנת עדת הצבועים, הממתינים להזדמנויות כאלה, כדי לעשות כותרות באמצעות הטחת האשמות פופוליסטיות, דמגוגיות וחסרות שחר.
האשמות אלה, המגיחות מכוונים ואנשים שונים, מתאפיינות בדבריו של ח"כ נחמן שי מקדימה, שבלהט המתבקש אמר את הדברים הבאים: "אין בישראל מדינה בתוך מדינה... ישראל היא מדינה אחת עם חוק אחד, שחל על כולנו. כבודו של אדם אינו ניתן לחלוקה". נשמעות טוב האמירות האלה, כמה חבל שהן לא משקפות ובלתי נכונות. בואו נבחן את הדברים אחד לאחד.
עולמות בתוך מדינה
נכון שבישראל אין מדינה בתוך מדינה - אם מתייחסים למדינה במובנה החוקתי. אבל בתוך המדינה, הקרויה ישראל, בהחלט יש עולמות שונים. חוקי החיים בבני ברק אינם דומים לאלה שברמת אביב, שלא לדבר על מאה שערים ושינקין. אין שום דבר משותף בין אברך חרדי לבין חילוני אתאיסט. אלה עובדות, שבשום צורה ואופן לא ניתן לשנותן. אלא אם כן מתכוונים להעביר את החרדים על אמונתם, ולדרוש מהם להתכחש למנהגי חייהם, יהיו פרימיטיביים כאשר יהיו.
ובאשר לכבודו של אדם, הוא לא ניתן לחלוקה? באמת?? כשמנהיגים חילוניים הולכים ומתרפסים אצל רבנים, האם הם לא מחלקים את כבודם? בעצם, יותר מכך: האם הם לא מוותרים על כבודם? כאשר חברי כנסת לא מרימים קול, ולא עושים דבר, נגד הסיבות להשתוללות של החרדים הקיצונים - האם אינם מחלקים את כבודם למען לא יפסידו את מושבם?
הייתי רוצה לראות את נחמן שי, או כל חילוני אחר בכנסת, עולה על הבריקדות לא נגד לבנת, אלא בעד הפרדת הדת מהמדינה. כי מה, לבנת היא הבעיה? הדרת נשים, ככל שהיא תופעה חמורה ומאוסה - האם היא הבעיה? הכי נוח לחברי הכנסת להתעסק עם הסימפטומים, לא עם עצם הבעיה. הכי נוח, והכי בטוח מבחינת הישרדותם הפוליטית.
כניעה, לא כפייה
אדם שאינו זקוק לדמגוגיה לצורך עבודתו, לא יתקשה להבין שלבנת צודקת לחלוטין. אם נתייחס לבעיה הספציפית של הדרת נשים, מה שמכוער בה זו הכפייה, במקומות בהם לא רוצים בה. הרי אם זה קורה במאה שערים, את מי זה באמת מעניין? ולמה זה צריך לעניין? כל עוד, כמובן, הדבר לא נכפה על הנשים, ובמקומות כאלה אין כפייה, יש כניעה מרצון.
אז מי שרוצה להיאבק בסימפטום הזה, ולהתעלם מהגורמים לו, צריך להתמקד בתופעת הכפייה, ובה בלבד. כל השאר שייך לזכותם של אנשים, גם חרדים, לחיות ברצון חופשי על-פי אמונתם. כל ניסיון להכתיב להם איך לחיות, גם הוא מהווה ניסיון כפייה.