לאביו של פרופ' סיימון ברון-כהן הייתה חברה ניצולת שואה בשם רות, שהידיים שלה היו הפוכות. כלומר כף יד ימין הייתה מחוברת לזרוע שמאל, ולהיפך. רופאים נאצים חשבו שיכול להיות מעניין לכרות את כפות ידיה ולהחליף ביניהן כדי לראות אם הדבר אפשרי. ובכן, הדבר אפשרי ורות נותרה עדות חיה לאכזריותם של בני אדם.
כנער, ברון-כהן חקר את אביו לגבי השואה כדי לנסות להתחקות אחר המקור לאכזריות האנושית. לימים הפך ברון-כהן לפסיכיאטר, והתמחה בחקר המוח האוטיסטי, שאותו כינה "מוח גברי בגרסה קיצונית".
ברון-כהן מצא בין היתר כי אוטיסטים כושלים באמפתיה, ביכולת לשים את עצמך בנעליו של האחר. בספרו החדש "אפס דרגות אמפתיה" (Zero" "Degrees of Sympathy), טוען ברון-כהן כי אותו כשל אמפתי הוא גם הבסיס לרוב סוגי הרוע הקיימים בעולם.
אין הכוונה לכך שכל האוטיסטים רעים, או שכל הרעים אוטיסטים. לדבריו קיימים מצבים שבהם האמפתיה קורסת והרוע מופיע. היעדר אמפתיה (עם או בלי רוע) יכול להיות מצב קבוע, או מצב זמני. המשמעות היא כי כל אחד מאיתנו יכול לחוות, אפילו מחר, קריסה של אמפתיה, ולממש את הפוטנציאל לרשעות שקיים בכל אחד מאיתנו.
אמפתיה, על-פי ברון-כהן, היא סל היכולות שמאפשרות לבני אדם להזדהות עם רגשותיהם של אחרים. הנחת היסוד היא שאנחנו מבינים שיש לאחרים רגשות, ושבני האדם אינם זהים לצעצועים או לכלים שנבראו לשימושנו. לא כל אדם מבין שלאחרים יש רגשות חזקים ומשמעותיים בדיוק כמו שלו, ולא כולם מסוגלים לקרוא את הרגשות מתוך המעשים ושפת הגוף של האחר, וכן מתוך מה שהוא מספר ונמנע מלספר על עצמו.
"אדם אמפתי הוא לא בהכרח אלטרואיסט ולא בהכרח פראייר", אומר ברון-כהן, "מחקרים מראים שגם אדם שיודע לקרוא רגשות של אחרים ולהזדהות איתם, יאבד את רוב האמפתיה כלפי אדם אחר אחרי שחווה חוסר הגינות מצדו".
ברון-כהן מחלק את כל בני האדם לרמות אמפתיה מאפס ועד שש. לא כל מי שנמצא בדרגה אפס הוא רשע, אבל הוא נמצא בסיכון. רבים מדרגה זו מאובחנים כפסיכופטים שפוגעים באחרים מבלי שיש לכך כל משמעות עבורם, ואחרים פשוט אינם יודעים איך ליצור קשרים רגשיים עם בני אדם אחרים. אלה הם לעיתים קרובות אוטיסטים.
בחן את עצמך - מה סוג האמפתיה שלך
כך מתאר ברון-כהן את קרול, שסובלת מהפרעה גבולית שמאופיינת בהתקפי זעם, בחרדת נטישה עמוקה ובביטחון עצמי ירוד. כשקרול נתקלת במישהו שהיא חשה שאינו מעריך אותה, היא נתקפת זעם חריף, כך שכל מנגנוני האמפתיה שלה קורסים והיא צועקת, מקללת ומציפה בהאשמות גם את הקרובים לה ביותר. כשקרול הייתה ילדה, אמה התעלמה ממנה או הכתה אותה, וקרול החלה לחשוב על עצמה כאדם לא שלם - לעיתים רע מוחלט ולעיתים טוב מוחלט. את התפיסה הזו היא מיישמת גם כלפי אחרים.
לצד קרול מציג ברון-כהן את פול הפסיכופט, שפשוט מתעלם מצורכי בני אדם אחרים ומוכן לעשות כל מה שצריך כדי לספק את צרכיו. "אנשים אלה עלולים להתנהג ברשעות כלפי סובביהם", אומר ברון-כהן, "אין שום דבר רצוי במצב שהאנשים הללו הגיעו אליו. לו הייתה לזה תרופה, היינו מקבלים אותה בברכה".
לעומתם מציג ברון-כהן את מייקל, אדם עם אספרגר, שאינו מבין קודים חברתיים. למייקל אין אמפתיה, ולכן הוא פוגע בחבריו בחוסר טקט או בחריגה מכללי הנימוס. עם זאת, אין בו רוע, והוא בעיקר נמנע מאחרים.
בדרגה 1 בסולם האמפתיה של ברון-כהן נמצאים אנשים שיכולים להבין מהי אמפתיה, אך לא תמיד מסוגלים להתנהג לפי תכתיביה. כנראה כיוון שרגש אחר, כמו חרדה או כעס, משתלט על אותו אדם ומונע ממנו לפעול לפי האמפתיה שלו.
בדרגה 2 נמצאים אנשים שיכולים לחשוב מחשבות אמפתיות, אך לעיתים קרובות טועים בקריאת הסיטואציה הרגשית. אנשים אלה נחשבים חסרי טקט, קצרי רוח או דברנים בלתי נלאים. עם זאת, כאשר מעירים להם על זה, הם יודו בטעות ויצטערו.
אמפתים מדרגה 3 יודעים שיש להם קושי באמפתיה, הם מסוגלים לקחת חלק באינטראקציה חברתית, אך חשים כי מדובר במאמץ גדול עבורם.
בדרגה 4 נמצאים אלה שיש להם מספיק אמפתיה להתנהל בלי לפגוע או להיראות מוזרים, אך הם ירגישו יותר בנוח בשיחה שאינה רגשית או אינטימית.
בני רמה 5 אוהבים להיות בקשר בין-אישי אינטימי, אך אינם חושבים על רגשות האחרים ללא הרף. הם מסוגלים לנהל שיחה אינטימית וללמוד ממנה על רגשותיו האמיתיים של האדם מולם.
ברמה 6 נמצאים ה"סופר אמפתיים", אנשים שכל מה שמעניין אותם הוא רגשותיהם של אחרים, והם תמיד קשובים ותומכים.
* תיארת מצבים שבהם אנשים לא מצליחים לחוש את הרגשות של האחר, ולכן פוגעים בהם. יש מקרים של מי שמזהה רגשות, אך נהנה לגרום סבל?
ברון-כהן: "כן, קיימים אנשים כאלה. קיים מחקר שהראה כי אצל בני נוער שסובלים מהפרעה בקבלת סמכות, יש לעיתים פעילות בחלק של המוח שמגיב להנאה כשהם רואים סבל של אחר. יש קשר בין הנאה מגרימת סבל לבין ילדות קשה, שכללה התעללות מצד הורים או מגורמים חזקים אחרים. ההשערה שלי היא שאותם אנשים מרגישים שאם מישהו אחר הוא הקורבן, אז כנראה אני כבר לא הקורבן".
* הגנטיקה היא האחראית לקביעת פוטנציאל האמפתיה?
"זה כנראה מושפע מגנטיקה, אך גם מהיקשרות עם ההורה. מי שחש שמטפלים בו היטב, רוצה לטפל באחרים".
אמפתיה חברתית
בקיץ התעוררה בישראל המחאה החברתית, שבין מסריה הייתה גם קריאה להגברת הסולידריות בין אזרחי המדינה. בבסיס הסולידריות עומדת האמפתיה, שמאפשרת לנו לרצות לעזור לזולת שמצבו לא שפר עליו, בין היתר משום שגם אנחנו היינו עלולים להיות במצבו.
"האמפתיה היא משאב לאומי, והיא חשובה לחוסן הלאומי לא פחות מכסף", אומר ברון-כהן, "עם זאת, השלטונות והמוסדות החברתיים לא שמים דגש מספיק על הצמחת האמפתיה. זה דבר שרצוי ללמדו בבית ספר על-ידי תרגילים מעולם הדרמה. למשל לנסות להתנהג כאילו הם בנעליו של אחר. האם אי פעם ביקשו בבית ספר בישראל מילד יהודי לדמיין שהוא פלסטיני?".
* נראה שגם נרטיבים שמופיעים בספרים ובטלוויזיה אמורים לעזור להבין את עולמו של האחר.
"זה פחות טוב ממשחק תפקידים, וצפייה מרובה בטלוויזיה לאו דווקא תביא לאמפתיה, בעיקר אם הצופים אומרים לעצמם 'זה רק סרט, הדמויות לא אמיתיות'. עם זאת, צפייה בתוכנית שמכירה לך את עולמו של אדם אמיתי ומעניקה לך מידע שלא הכרת על חייו, יכולה לעודד אמפתיה.
"אני עובד עם פרופ' עופר גולן מאוניברסיטת בר אילן שפיתח תוכנה שמלמדת קריאת רגשות משפת גוף והבעות פנים. התוכנה מיועדת במקור לאוטיסטים, אך היא רלבנטית לכל מי שרוצה לשפר את יכולותיו בתחום".
* מה לגבי צעצועים, שמהונדסים לעורר רגש? הילד לומד שהוא יכול לעשות בהם מה שהוא רוצה, האם הוא עלול להתבלבל מול אדם או חיה אמיתיים?
"איני סבור כך. לילדים מגיל צעיר יש היכולת להבדיל בין צעצוע לבין החיים האמיתיים, או בין משחק מחשב לבין החיים האמיתיים. רוב המבוגרים שאני מכיר גדלו עם צעצועים, ועובדה היא שחלקם הפכו אמפתיים וחלקם לא".
האמפתיה של בוראט
קשה להתעלם מהייחוס המשפחתי של ברון-כהן. הוא בן דודו של סשה ברון-כהן, המוכר גם בכינויים בוראט, ברונו ועלי ג'י. תחת כינויים אלה, סשה מתעמת עם אנשים מהרחוב, כשהוא מצלם את הסיטואציות הביזאריות שנוצרות כתוצאה מכך.
* מה יחסיך עם בן הדוד המפורסם שלך?
"יש לי הסכם איתו שלא אדבר עליו עם התקשורת והוא לא ידבר עלי. אני מחבב אותו ומעריך את העבודה שלו, אף שהיא שונה מאוד משלי".
* לביים אנשים אחרים לתוך סצינות מצחיקות ולהגחיך אותה למטרות סאטירה - זה שיא האמפתיה או שיא חוסר האמפתיה?
"זה מורכב. הוא פיתח זן חדש של קומדיה. הוא טוען שיש לה ערך חברתי. אני לא רוצה לבקר את העבודה שלו אבל אני יכול לומר שאני נהנה ממנה".