אמריקנים קוראים לזה New Year's resolution. החלטה לשנה החדשה. לוקחים נקודה בזמן ואומרים: מעכשיו אני מתמקד בלהשלים/להגשים/לעשות/להיגמל/לשנות משהו - כי זה הדבר הכי דחוף בחיים שלי. לקראת 2012, הנה חמש החלטות שצריכות להתקבל בספורט.
1. קאקה: לעזוב את ריאל מדריד
קאקה, לפני ארבע שנים השחקן הכי טוב בעולם, הוא היום שחקן ספסל בריאל. העונה הוא פתח בהרכב רק בשישה משחקי ליגה. מוריניו לא מחשיב את קאקה כי מוריניו לא מחשיב שחקנים שנפצעים - ומאז שקאקה הגיע למדריד, בקיץ 2009 תמורת 68.5 מיליון אירו, הוא אולי לא יותר פצוע מבריא, אבל גם לא רחוק מזה.
בגיל 29, כל עוד הרגליים השבריריות שלו עדיין מאפשרות לו לשחק, קאקה צריך לברוח ממדריד. אולי שוב לאיטליה, אולי לעשות מעשה רונאלדיניו ולחזור לברזיל, לא משנה. לקאקה יש הכל: הוא ארוך, הוא חזק, הוא יכול לעבור אותך במהירות, בדריבל, במגרש הפתוח, על שטח קטן, בועט אולטרה מדויק בשתי הרגליים מ-25 מטר דרומה, בחצי גובה, שטוח, מסובב לחיבור, מוסר לעומק הכי טוב בעולם, מגביה מעולה, גולר, יפה שזה כואב, אצילי בתנועה כמו שרק חיות יכולות להיות. לא הגיוני שלא נראה מזה כלום.
2. דייויד סטרן: לצאת לפנסיה
כלפי חוץ סטרן בדיוק פתר עוד סכסוך עבודה קשה ומתחיל את השנה ה-28 שלו בתפקיד הקומישינר. כלפי פנים סטרן פועל תחת לחץ עצום בניסיון לשמור על מעמדו. מבחינת השחקנים סטרן הוא בריון מתנשא. לפני שלושה חודשים, באחת הפגישות החשובות במשא ומתן בין השחקנים לבעלי הקבוצות, סטרן הרצה בסרקסטיות אופיינית עד שדוויין ווייד צרח עליו "שלא תצביע עליי עם האצבע שלך!". מאז סיום המשא ומתן, שחקנים (קובי בראיינט, דרון וויליאמס, קווין גארנט) מרשים לעצמם לבקר את סטרן בפומבי - תסריט דמיוני עד לפני כמה שנים.
מבחינת בעלי הקבוצות, בעיקר בעלי קבוצות משווקים לא גדולים שהרבה מהם התחלפו בעשור האחרון, סטרן הוא כבר לא אוטוריטה מוחלטת - כמו שהוכיח המיני מרד בזמן ההשבתה של בין 10-14 בעלים (בראשות מייקל ג'ורדן) ניצים שדרשו להקצין עמדות נגד השחקנים, וההתקוממות נגד הטרייד שהיה אמור לשלוח את כריס פול מניו אורלינס ללייקרס (שהובילה לביטול שלו). הווטו על הטרייד הזה, שאולי הרס ללייקרס וליוסטון (שהייתה צד שלישי בעסקה והייתה אמורה לקבל את פאו גאסול) את העונה, מראה שהלחץ בפירוש פוגע בשיקול הדעת של סטרן. גיל 69 זה לא גיל רע לצאת לפנסיה.
3. דודי סלע: להתחייב לטניס מקצועני
היה רגע במערכה הראשונה בגמר אליפות ישראל ביום שישי ברעננה, אחד מאותם רגעים שמקפלים בתוכם חיים שלמים. סלע, ביתרון 2-5, טרטר את אמיר וינטרוב מצד לצד וקיבל כדור קצר לאמצע המגרש. לסלע היו אופציות קלות לגמור את הנקודה: הוא בחר בבקהנד אלכסוני עדין ואומנותי, בזווית כמעט בלתי אפשרית, חבטה בדרגת קושי מאוד גבוהה, וינטרוב עוד הגיע איכשהו לכדור אבל היה לגמרי מחוץ למגרש וסלע חבט ווינר קל.
זה לא סוד שסלע לא אוהב לעבוד באמת קשה (בסטנדרטים של טניס מקצועני). הוא אוהב את חיי הלילה, קשה לו עם הסיזיפיות של עונת הטניס, טניס באופן כללי לא בוער בו מספיק. בשנים האחרונות סלע עושה פחות או יותר אותו מסלול: מתקשה להתקדם בטורנירים הגדולים והבינוניים, ולקראת סוף העונה יורד לסבב המשנה (טורנירי צ'לנג'ר), שם הכישרון המזוקק שלו מספיק, כדי לאסוף נקודות וכסף ולסיים בפאתי המאייה הראשונה (כרגע מדורג 83). זו קריירה יותר ממכובדת, ברור, אבל לכישרון הזה מגיע שישקיעו בו יותר.
4. יוסיין בולט: לרוץ 400 מטר אינדיבידואלי בלונדון
בולט כבר הודיע שהוא רוצה לרוץ ב-4X400 בלונדון וללכת על ארבע מדליות זהב (עם ה-100, 200, ו-4X100) כמו קרל לואיס (לוס אנג'לס 1984) וג'סי אוונס (ברלין 1936) האגדיים, אם כי הם שילבו את הספרינטים הקצרים עם קפיצה למרחק. השיא האישי של בולט, שהתחיל את הקריירה כרץ 400, הוא 45.28 שניות אבל ריקי סימס, המנהל שלו, אומר שהוא רץ 43.58 במירוץ שליחים בג'מייקה בשנת 2010 (שיא העולם ב-400 מטר, של מייקל ג'ונסון, הוא 43.18). בולט כל הזמן אומר שהוא רוצה להיזכר כאתלט הגדול בכל הזמנים. אם הוא יחליט לרוץ גם את ה-400 אינדיבידואלי, הספרינט הכי קשה באתלטיקה, ויגיע לגמר בלונדון - יהיה לו טיעון די חזק לתואר הזה.
5. ערוצי הספורט בישראל: לוותר על שדרים ישראלים בספורט עולמי
זה קורה מדי פעם: משחק כדורגל או טניס בשעה קטנה של הבוקר ששומעים בו רק את צוות השידור המקורי, את האנשים במגרש, את המקצוענים. בישראל, מקום שבו נותנים לחזאי (דני רופ בצ'רלטון) או לקומיקאי (אייל קיציס בערוץ הספורט) לשדר טניס, מקצוענות היא לא ערך בשידורי ספורט. אז במקום לעשות את זה חובבני, עדיף לא לעשות את זה בכלל. הצופים רק ירוויחו.