הפטרול: פתאום נשמעות יריות
שעת בין ערביים. גבול ישראל מצרים. לפני 4 חודשים קיבלנו תזכורת כואבת על מצב העניינים החדש פה. פיגוע משולב, מחבלים ממצרים, 6 הרוגים. היום, הרחק מעיני המצלמות, יישום הלקחים קורם עור וגידים. אף אחד עדיין לא יודע מה העתיד צופן לשכנה מהדרום, אבל כאן לא לוקחים צ'אנסים.
במרחק של כחצי קילומטר מהגבול, העמדה של השוטרים המצרים שמשקיפה על ישראל נראית כמו צללית של סוכה נמוכה: שוטר אחד עומד לידה, משקיף לעבר רכב ההאמר המשמש את הכוח מגדוד הסיור של חטיבת הנח"ל, נושא 5 לוחמים שנראים רעולי פנים עם כובע צמר, משקפי אבק וקסדה. מהצד הישראלי רואים שוטר נוסף שרץ כמה מטרים לכיוון הסוכה, מזהים התנהלות כלשהי שמפאת המרחק הרב לא ניתן לקבוע בצורה ברורה את נסיבותיה.
אנחנו שואלים את סגן עוז רויטמברג, סגן מפקד פלוגה בגדס"ר, איך אימא שלו מגיבה לגבי האזור שבו הוא מסתובב בחודשים האחרונים. מהתשובה שלו ניכר שהיא, בדיוק כמו צה"ל, עדיין מפנימה את התהליך החדש שעובר הגבול הזה. אנחנו מקשים, שואלים אם יש לו ודאות כלשהי שמישהו מהצד השני לא ילחץ על ההדק ויירה לעברו. "אין ודאות לכלום", הוא עונה, "כמו שלא הייתה שום ודאות לגבי הפיגוע".
ואז נשמעות יריות, בבודדת. לפחות שש. כוח הסיור נכנס לדריכות. אחד החיילים מודיע שהירי נעשה לכיוון צפון. "לא ישיר עלינו", מרגיע.
מתברר שזו השגרה בגבול החדש בין ישראל למצרים. תדירות כמעט יומית. "אבל אנחנו בסדר עם זה, ראית. אף אחד מאיתנו לא נלחץ", אומר סגן רויטמברג. "אנחנו יודעים מי עומד מולנו. לרוב לא מדובר בעלית של הצבא המצרי. לפעמים משעמם להם, אז הם יורים לכל מיני כיוונים. לפעמים הם יורים גם לעבר מסתננים, מנסים להרחיק אותם. בסופו של דבר זה השטח שלהם, מותר להם, הם הריבון. הירי הזה לא היה מכוון עלינו".
קצין בכיר בגזרה נשמע מוטרד: "עדיין מעטים המקרים שבהם הם מכוונים את הנשק אלינו או יורים לעברנו. אבל עם יד על הלב, אין לי שום ודאות שהם לא יכוונו אליי נשק. פשוט אין לי. המצב בעייתי ורגיש, וכך זה נראה ומרגיש בשטח. אז כן, אני מבין שהשוטרים שנמצאים שם הם לא מהאיכות הכי משובחת של מערכת הביטחון המצרית, ועדיין - אין לשכוח שאלה שחדרו לכאן ב-18 באוגוסט עשו את זה מתחת לעמדה של שוטרים מצרים ובלבוש דומה. עם כאלה נתונים בטח שיהיה פה מתח. אנחנו לומדים את השינויים האלה, נערכים. בכל יום אנחנו לומדים משהו חדש.
"עבורנו הכול חדש", מודה הקצין הבכיר. "חלים שינויים בשטח מבחינת הגישה, התפיסה. בתוך שנה נהיה כולנו במקום אחר: אולי דברים יתבהרו, תהיה ודאות כלשהי. נסיים את הבנייה של הגדר, וכל מערך האיסוף, ההתרעה, הגילוי והזיהוי, כמו גם מערך התגובה - יהיו שלמים".
עבור לוחמי גדוד הסיור של הנח"ל זה קו ראשון בגזרת אילת; לוחמיו כבר למדו את הגזרה ועמדו על נקודות התורפה שלה, זיהו את השטחים המתים שמחייבים ערנות מיוחדת ושיננו את האיומים ואת תרחישי הייחוס. הכוח שיבוא אחריהם יתחיל מאפס. הלמידה תיעשה תוך כדי תנועה. גם הכוח שיבוא אחר כך יתחיל מכלום, אך בהמשך אלה ישתפו את אלה, ישלימו פערים, ובעיקר יקצרו את הזמן שאין לאף אחד בתהליך ההתמקצעות על הגזרה הלא ברורה הזאת.
השורה התחתונה לכל הסיפור הזה נמצאת באמת במקום אחר, בקהיר: הרפיון של השלטון הוא שאפשר את ההשתוללות של הסינאווים, שכרגע מנהלים את ענייניהם בסיני במתכונת של אכול כפי יכולתך. בינתיים, הבופה פתוח והשפים צולים פרגיות.
הכביש: הקטע המוגן ביותר בישראל
כביש 12, מהיפים בכבישי הארץ, זה שמתפתל בין ערוצי נחל וחוסה בצל הרים צבעוניים, סגור לתנועה כבר ארבעה חודשים. מתי יפתחו? "בקרוב", אומר קצין בכיר בגזרת אילת, "אולי אפילו בקרוב מאוד". על לוחות זמנים הוא מסרב להתחייב: "יש עוד כמה פעולות חשובות שצריך להשלים". במילים אחרות: הכביש ייפתח כשקציני עוצבת אדום יהיו מרוצים מסידורי הביטחון החדשים, לפחות באופן שיבטיח שמה שהוביל למתקפת הטרור לא יחזור על עצמו. בינתיים, אף אחד לא מוכן להתחייב שם על כלום.
כשהמתח והתחושה של עצבנות כללית נישאים באוויר, ניכר גם שלאף אחד לא דחוף לקבל החלטה. "אני אישית לא הייתי ממהר לפתוח את הכביש הזה", אומר לנו בשטח גורם צבאי. "יש כאן עוד הרבה עבודה. גם כך הכביש צר ויש עליו תנועה של משאיות ושל טרקטורים. כשיגמרו את העבודה הצבא ייקח אחריות על הגזרה וינהל אותה. הכול יהיה הרבה יותר בטוח. מה בוער?".
בצה"ל אומרים שמדובר במגוון רחב של איומים - מ"סתם" תקרית ירי ועד לירי של טילי נ"ט מתקדמים לעבר אוטובוסים; מהטמנת מטעני חבלה על הכביש ועד התוכניות לחטוף חיילים או אזרחים.
תנועת האזרחים על קטע הכביש בין צומת סיירים לעין נטפים אסורה, ונמנעת במחסומי צה"ל ובתוקף צו של אלוף פיקוד הדרום טל רוסו. המחסום ליד עין נטפים כבר הוזז שני קילומטרים מזרחה, לכיוון אילת, כדי להקל את אכיפת הצו. כשייפתח, זה יהיה קטע הכביש המוגן ביותר בישראל, עם עמדות תצפית, מערכות מכ"ם, סיורים קבועים ומארבים יזומים, מיגוניות בטון ומצלמות משוכללות שמסוגלות לספק התרעה מדויקת על התקרבות של כל דמות חשודה מכיוון מצרים לשטח ישראל. במרכז כל אלה תעמוד גדר מתכת ענקית, או כפי שקוראים לה במערכת הביטחון "המכשול".
הכוחות שיאבטחו את הציר ינועו בכלי רכב ממוגנים. זה לא דבר שיש לקחת כמובן מאליו. הרי עד כה הרכבים הממוגנים היו שמורים לגזרת יהודה ושומרון ולגבול עם עזה. גם זה חלק מהפקת הלקחים מהפיגוע שאירע בקיץ האחרון. עיקר התנועה ייעשה באמצעות הרכב המכונה "זאב" שפותח בידי חברת רפאל וצה"ל. הוא מיועד להתמודד עם זירות של מטעני חבלה או במקרה של חשיפה לירי טילים נגד טנקים ופצצות אר.פי ג'י.
הגדר: תפיסה ביטחונית חדשה
במסורת האירוניה שמאפיינת את השמות שנותנים במערכת הביטחון לפרויקטים מיוחדים, גם "מבצע שעון החול", השם שניתן לבניית גדר הגבול עם מצרים, יכול להעיד ברמז על מה שחושבים שם בנוגע לשכנה הדרומית. 105 קילומטרים כבר הושלמו, מעדכן סמנכ"ל משרד הביטחון בצלאל טרייבר, ובמהלך 2012 יושלמו עוד כ-150. ההשקעה הכוללת של הפרויקט נאמדת בכ-1.35 מיליארד שקלים.
העבודות מתקדמות מהר ונעשות בכמה נקודות בו זמנית. בשונה מהגדרות שמפרידות בין ישראל לשכנותיה, הגדר בגבול מצרים נחשבת ל"טיפשה": אם מסתנן או מחבל יגעו בה, ינסו לפרוץ אותה, לטפס עליה או בכלל לגנוב אותה - לא יקרה דבר. בשום חדר מבצעים בגזרה לא יישמע צפצוף התרעה, שום מכשיר קשר לא יפלוט רצף של נהלים ושל פקודות. במקום זאת, לפי גורמי הביטחון, כל המערכות והאמצעים שמסביב מתוכננים כך שהאיום יטופל עוד הרבה לפני שהוא יגיע אל הגדר עצמה.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים שאחד היתרונות המובהקים של תפיסת הפעלה כזאת הוא שלאורך הגדר הארוכה לא יהיו התרעות שווא, כאלה שייצרו חיות בר שמסתובבות בגזרה וייתקלו בגדר. "זה ימנע את השחיקה של הכוחות בשטח", אומר טרייבר. "הפעילות של החיילים תהיה ממוקדת יותר. כשתהיה התרעה, הם ידעו לקראת מה הם הולכים".
לא כולם מסכימים עם הגישה הזו. מנכ"ל חברת מגל מערכות, איתן לבנה, אמר בשיחה שקיים לאחרונה עם "גלובס" כי לדעתו, במקרה של גבול מצרים, מערכת הביטחון שגתה ובחרה במערכות הגנה חדשות מדי, שלדעתו טרם הוכיחו יעילות מבצעית. הוא מעריך שמשרד הביטחון עוד יבוא אליו ויבקש את הגדרות הישנות והטובות, אבל חושש שזה יקרה אחרי שייגבה מחיר יקר.
המתחרים, מהחברות שזכו להזמנות של משרד הביטחון, מאשימים בשיחות סגורות את אנשי מגל בבכיינות.
טרייבר מרגיע ואומר כי יעילות המערכות שמותקנות לאורך הגזרה נבחנה לעומק, ושהן יספקו התרעות טובות למגוון התרחישים הרלבנטיים בגזרה, תוך הוזלת עלויות התחזוקה בכמה עשרות אחוזים ביחס למערכות הרגילות שמוצעות בשוק. מותר לקוות שיום המבחן לעולם לא יגיע.
הקצינה: לוחמות המודיעין של צה"ל
סגן דנה בן-עזרא מפקדת על פלוגת לוחמות האיסוף "נחשול" מתוך מכולת מתכת. היא בת 27, למסלול של קצונה ניגשה באיחור, אחרי שנים שבהן שירתה כנגדית באוגדת עזה. היא מתגוררת באריאל, בת זוג לסטודנטית לפיזיותרפיה, "רואה את הבית אולי שישה ימים בחודש", ואומרת שמצאה את הייעוד שלה בחיים, "כי אחרי הכול מישהי צריכה לעשות כאן את העבודה".
החיילות שלה יוצאות לשטח ואוספות מידע. הן מתחפרות בתוך עמדות שלמדו להקים ולהסוות במהירות באזור ההררי ומתצפתות באמצעות מכשור מתקדם על תא השטח שהוגדר להן.
לבן-עזרא יש סיפור ארוך עם מחבלים. באוקטובר 2003 היא שירתה כרב"טית צעירה בעמדת תצפית בהתנחלות נצרים בצפון רצועת עזה. לילה, סביבות שתיים לפנות בוקר, ערפל של סתיו, לא רואים ממטר, ודריכות השיא מסביב לא עזרה. מחבל עזתי שהצליח לזחול לבסיס וירה לכל עבר, פתח חדרים והשליך לתוכם רימוני רסס. שתי חיילות וחייל נהרגו: סמלת עדי אוסמן, סמלת שרית שניאור-סניור וסמ"ר אלון אברהמי. דנה הייתה בת 19, ניהלה את האירוע, והובילה לסגירת המעגל שאפשרה לכוחות שדלקו אחר המחבל לחתור למגע ולחסל אותו. כשמזכירים לה את הלילה ההוא, היא מתרככת. לקול הבוטח שלה מתווסף רעד קל: "האירוע הזה איתי בכל לילה, ואני עדיין כאן כדי להישאר".
לחיילות של דנה בגזרת אילת אין הרבה הפוגה: "מי שלא עושה פעילות מבצעית שומרת על כשירות", היא אומרת. כשכמה צוותים שלה כבר נמצאים בשטח ליומיים הקרובים, אלה שחזרו ממנו זה עתה שוטפות את אפודי הקרב שלהן ומצחצחות נעליים. בת-אל, לוחמת עם עיניים בצורת שקדים, חוששת מהמצלמה של אדוארד קפארוב כי "יש אמונה כזאת שאסור להצטלם יחד, זה מביא מזל רע".
בן-עזרא לובשת מדים שונים מהמדים שלובשות שאר חיילות צה"ל. למעשה, היא ועוד עשר קצינות בסגל הפלוגה מנסות כבר כמה חודשים סוג מדים חדש מעודפי הצבא האמריקאי שצה"ל מתעניין בו. הן קבוצת המיקוד. מדי חודש הן עונות על שאלון מפורט: "בינתיים אנחנו מרוצות", היא אומרת. "יש הרבה כיסים, הבד נושם, לא צריך לגהץ אחרי כביסה. במקור, בסוג הזה של המדים החולצה צריכה להיות בחוץ כמו של 'צנפים' (סלנג לצנחנים - י' א'), אבל אני לא אסתובב עם חולצה בחוץ ליד החיילות שלי. יש גבול".
הגשש: גם בגבול של שלום קורים דברים
"עדיין לא המציאו את המערכת הטכנולוגית שתחליף את הגששים", אומר רב-סמל מוחמד ווליד תוך הליכה על שביל הטשטוש הסמוך למכשול. הגשש בן ה-37 משבט אל-עזזמה מסוגל לצעוד כך דרך ארוכה. לפעמים הוא דולק אחר עקבות במשך חמישים קילומטרים, מתמסר כולו לחושים שהפכו אותו לגשש, נותן להם להוביל.
"אנחנו נמצאים על הגדר הזאת 24 שעות ביממה. יודעים לעשות את ההבחנה. לפי העקבות, לפי הסימנים בשטח, אני יודע לזהות בין מסתנן מאריתריאה לבין מחבל. יצא לי כבר לעלות כאן על עקבות של מחבלים, ואני לא מדבר על המחבלים מהמקרה של הפיגוע האחרון באוגוסט". כשנשאל כמה פיגועים מנע, הוא שותק, אך החזה שלו מתנפח, הוא מזדקף ומחייך: "אני לא אכנס לזה. אני לא אכנס לזה בכלל".
בקילומטר ה-26 של הכביש, בזירה המרכזית של הפיגוע, רב-סמל ווליד מביט לכיוון דרום. ידו הימנית נעה בין נקודות המרוחקות כמה מאות מטרים אלה מאלה, התרחשות שהתקיימה בכל אחת מהן אפשרה את השתלשלות מתקפת הטרור הרצחנית. "מכאן", הוא מצביע על ההר שמלפנים, "באו שני מחבלים וירדו אל הציר. משם באו עוד שלושה. כאן, במקום הזה בדיוק, האוטובוס נעצר ובער. אתה רואה את ההר הזה שם? אז על המקום הגבוה ביותר שלו, ממש בשיא הגובה, שכב מחבל עם רובה. הוא ירה על הציר. הגדר שאתה רואה ממול לא הייתה כאן אז. הכול היה פתוח. לא הייתה להם שום בעיה".
הוא מסתובב לאורך הגדר עם מחסנית ב"הכנס", אומר ש"זה גבול של שלום, אבל נדרשת היערכות לכל תרחיש, כי גם בגבולות של שלום קורים כל מיני דברים שצריך לדעת להגיב עליהם".
הוא משרת בגזרת אילת כבר 15 שנה, אומר שהוא מכיר אותה כמו שהוא מכיר את כף ידו, ומעיד שהסביבה הזאת התהפכה לו מול העיניים באחת: "יש שינוי בגזרה, מרגישים אותו, אבל היינו ערוכים, ידענו שזה עלול לבוא. גם לפני הפיגוע הרחבנו את הפעילות, הגברנו את נוכחות הכוחות בכמה מקומות. עכשיו כל הגזרה תוגברה באופן משמעותי. זה כבר לא מה שהיה פעם. הפיגוע הזה הפתיע אותי. כן, היו התרעות, אך לא האמנתי שיכול לקרות פיגוע בסדר גודל כזה. אבל למדנו, הפקנו את הלקחים".
הבלון: אחוזי הצלחה גבוהים בסיכול
לוחמי גדוד האיסוף "נשר" מתרגלים לגזרה החדשה, שאליה הובאו בעקבות הפיגוע היישר מגזרת עזה כדי לנהל את גזרת אילת מלמעלה. באמצע המדבר הקימו להם מוצב מאולתר: המגורים במבנים ניידים, חדר אוכל בתוך אוהל, שני תאים של שירותים כימיים. מרחבת כורכר שנמצאת בין כל אלה בלון הליום לבן עולה מעלה ומשקיף לאורך כל שעות היממה על כל נקודה בשטח.
"רק המצלמה של הדבר הזה עולה משהו כמו 2.5 מיליון שקל", מתגאה אחד המפעילים. "היא מעבירה צילומים טובים גם בלילה. הבלון עצמו נמצא למעלה כל הזמן, כמעט בכל מזג אוויר".
הבלון קשור לכבל חזק שמחובר ליחידת כוח הידראולית, ובכוחה להוריד אותו לקרקע או להעלות אותו לגובה התצפית הרצוי בתוך שש עד שבע דקות: "שש דקות, ואנחנו רואים את הכול משודר באמצעות המצלמה היישר אל עמדת השליטה והבקרה שנמצאת כאן. 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. מכוונים את המצלמה עם ג'ויסטיק, מתעכבים על כל נקודת עניין, מכוונים את הכוחות כדי להגיב", מספר לירן, אחד מחיילי הכוח שעבר הכשרה מיוחדת כדי להפעיל בלון כזה ולנהלו.
בקרון השליטה והבקרה נקלטות מדי לילה תנועות חשודות של גורמים שאינם רצויים בגזרה. "יש לנו אחוזי הצלחה גבוהים בסיכול", אומר סג"מ יניב שנור, מפקד הצוות. "אנחנו נמצאים כאן חודשיים והייתה לנו רק חדירה אחת, של זרים שהצליחו לחצות את הגבול. את כל השאר אנחנו מסכלים הרבה יותר מוקדם. אנחנו בערנות שיא: באותה דריכות שדרשו מאיתנו בגבול לבנון ובגבול עם עזה. קורים כאן דברים לא ברורים. אני כבר לגמרי לא בטוח שזה גבול של שלום".
בלון ההליום, מתוצרת חברת אירונאוטיקס, יורד אל הקרקע מדי יום, לתחזוקה קצרה בת רבע שעה שלרוב מסתכמת בהכנסת כמה ליטרים של הליום. "אחרי החטיפה של גולדווסר ורגב בצפון אין למישהו ספק לגבי הצורך לפקוח עיניים על כל הגזרה", אומר אחד החיילים. "אסור למצמץ. הכול צריך להיות מהיר. מנפחים בהליום ומחזירים למעלה. אנחנו מלווים עם הבלון הזה כמעט כל פעולה שנעשית בגבולות הגזרה שלנו: פתיחת ציר, ליווי של סיורים ומעקב אחר הכוחות שעובדים בסביבה על בניית הגדר כדי לוודא שאף אחד לא טומן להם פח".
השמורה: גם שביל ישראל יספוג מכה
אפשר שזה אחד הקטעים המרהיבים בשביל ישראל, בין הר יואש לאילת, מסלול הליכה ברמת קושי שמוגדרת בידי רשויות הטבע "בינונית". מתפתל בין מצוקים, סלעי גיר וחתחתי דרך, ומסתיים מול הכחול של הים האדום. מאז הפיגוע, הקטע הזה סגור לתנועת מטיילים כי הצבא לא משוכנע שבכוחו לספק להם הגנה טובה. זה לא שיקול יחיד: בתקופה הזאת, הדבר האחרון שישראל צריכה על הראש הוא סיפור של מטיילים שהתברברו בשביל ונכנסו לשטח מצרים. בתקופות אחרות זאת אפילו לא הייתה תקרית. היום, מי כבר יכול להיות ערב שטעות כזאת לא תסתיים במשבר.
כשייפתח לתנועת מטיילים, ונראה שזה לא יקרה בקרוב, באי קטע ההליכה הזה בשמורת הרי אילת יתקשו להכיר אותו: בשונה מהתוכנית המקורית, דחפורים יעלו בקרוב על השמורה, יבצעו עבודות ליישור הקרקע בין המצוקים, יגרדו פסגות, ימלאו ואדיות. התוואי החדש יהרוס את הנוף המרהיבותוקם עליו גדר באורך 14 קילומטרים, עד טאבה. המצב, אומרים גורמים ביטחוניים, לא מאפשר אחרת, וביטחון קודם לטבע.
רשות הטבע והגנים, אומר טרייבר, מעודכנת ומתעדכנת באופן שוטף. אם הקמת הגדר כולה נאמדת בכ-1.35 מיליארד שקלים, הרי הקטע הזה יוקם בעלות של כ-280 מיליון. "באמת אין ברירה", הוא אומר, "נתחשב בטבע, נשתדל לפגוע כמה שפחות. נצטרך ליישר את התוואי כמה שניתן, לפחות לשפע אותו. במקומות שנוכל, נשמר מצוקים. זה פרויקט הנדסי מורכב מאוד".
סגן עוז רויטמברג מגדס"ר הנח"ל מכיר את הקטע הזה היטב: טרם גיוסו לצה"ל הוא עשה שנת שירות ברשות הטבע והגנים, כמדריך טיולים לאורך שביל ישראל. "הדרכתי הכול, משפחות, בתי ספר, יחידות של צה"ל, נוער מחו"ל. מי שבא ברוך הבא", הוא נאנח. "זה אחד המקומות היפים בארץ והוא ייהרס. אין לי ספק בכך. אבל אין ברירה. ביטחון זה ביטחון, ובתמורה לביטחון מקריבים דברים. לפחות נהנה ממה שיישאר", אמר.
קצין בכיר בגזרה אומר שהתנועה במסלול הזה נאסרה בתוקף של צו אלוף; מדבריו ניכר שבינתיים אין כוונה לשנות את המדיניות בנושא: "הקטע הזה בשביל ישראל יישאר סגור, בינתיים. נצטרך לתת מענה לשאלה הזאת עם הזמן, כשבניית המכשול בשטח תושלם".