פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, שדחה את תביעת הנזיקין שהגישה עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ נגד העיתונאי ברוך קרא, מהווה "מסר הרה אסון למקורות עיתונאיים", שיחששו לחשוף ולפרסם מידע בעל חשיבות ציבורית, מחשש שלא תהיה להם הגנה מפני חשיפתם. כך טוענת גלט-ברקוביץ בערעור שהגישה הבוקר (ד') לבית המשפט העליון על פסק הדין, שניתן על-ידי השופט אבי זמיר במחוזי לפני חודש וחצי.
גלט-ברקוביץ הייתה המקור העיתונאי של ברוך קרא, והיא זו שהביאה ב-2003 לחשיפת החקירה הפלילית שהתנהלה נגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ובני משפחתו, בפרשת סיריל קרן. לאחר שנחשפה, הודחה מעבודתה בפרקליטות, הוגשו נגדה כתבי אישום פלילי ומשמעתי, והיא הורשעה בהסדר טיעון. היא נדונה ל-8 חודשי מאסר על תנאי ונקנסה ב-10,000 שקל.
תביעתה של גלט-ברקוביץ הוגשה ב-2006, על סך 2.5 מיליון שקלים בטענה כי "הארץ" וקרא הביאו בהתרשלותם לחשיפתה כמקור. בית המשפט המחוזי פסק כי לא הוכח שקרא או מנהליו בעיתון "הארץ" הפרו את חובת הזהירות, התרשלו או הפרו חובה חוזית בינם לבינה. פסק דינו של השופט זמיר מהווה ציון דרך חשוב בהגדרת מערכת היחסים שבין עיתונאי למקור ובניסוח חובותיו של העיתונאי כלפי מקורות חסויים.
חשיבות ציבורית
גלט-ברקוביץ, באמצעות עוה"ד צבי בר-נתן, רקפת פלד ואפרת רוזנר ממשרד גולדפרב זליגמן, טוענת כי המחוזי אמנם קבע עקרונית כי קיימת חובת זהירות של עיתונאי כלפי מקור, וכי לעיתונאי יש שיקול דעת עצמאי לבחון אילו פרטי מידע לחשוף, ללא קשר להתניות שהציב המקור, אך במקביל רוקן חובה זו מתוכן, שעה שבחן מה היו ההסכמות הספציפיות באותו מקרה בין הצדדים.
פסק הדין פוטר את העיתונות מלספק למקור שמוסר בידה את הידיעה, את רשת הביטחון, שהעיתון מחויב היה לפרוס עבורו לשם הבטחת חסיונו, ויש בו כדי להוות מסר חמור למקורות, שיחששו לפנות ולפרסם מידע בעל חשיבות ציבורית, מחשש שלא תהיה להם הגנה מפני חשיפתם*, נטען בערעור.
במהלך המשפט הציגה גלט ברקוביץ שורה של פעולות מצד עורכי "הארץ" וקרא, וביניהם פרסומה של כתבה שתוכנה מבוסס באופן כמעט זהה למכתב אישי שכתבה לפרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל; שיחות טלפון של קרא אל גלט-ברקוביץ בתדירות גבוהה בסמוך לפרסום הכתבות מקו הטלפון הביתי שלו, דבר שהביא לטענתה לחשיפת הקשר ביניהם; וכן העברת מסמכים, שמסר קרא לעיתונאי משה נוסבאום מערוץ 2, שהציג את המסמך בטלוויזיה ולאחר מכן גם בפני ראש צוות החקירה דאז, עו"ד ערן שנדר.
בערעורה טוענת גלט-ברקוביץ כי "התרשלותם של הארץ וקרא חמורה שבעתיים, שעה שלא היה לה כל ניסיון בהתנהלות מול עיתונאים וכי העובדה שפנתה לעיתונאים בכירים בעלי ניסיון של שנים בעבודה עם מקורות ועם חשיפות של פרשיות רגישות, הטילה עליהם חובה לנקוט זהירות כלפיה, והיה עליהם להפעיל שיקול דעת, מניסיונם, באשר לאופן פרסום המידע, באופן אשר ישמור על חסיונה כמקור".
משמעות החלטתו של בימ"ש קמא הינה גדיעת זכותו של הציבור לדעת אודות חשדות למעשים בלתי תקינים", אומר עו"ד בר-נתן, "המידע שגלט-ברקוביץ מסרה היה בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה וההחלטה לחשיפתו נבעה מראייתה את עצמה כמי שנושאת משרה ציבורית אשר חבה חובת נאמנות, דיווח ושקיפות כלפי הציבור. פסק הדין אמנם מכיר בחובת זהירות של עיתונאי כלפי מקור, אך במקביל לא מיישם קביעה זו בעניינה של גלט-ברקוביץ ולא מעגן חובה זו בהתניות קונקרטיות, ומכאן הערעור". (ע"א 9705/11)