אלישע לוי הגיע לנקודה שבה השחקנים שלו לא נשמעים לו. זה נראה כמו סבוטאז'. השחקנים של חיפה לא באמת רוצים להכשיל את המאמן שלהם. זה מה שהם מסוגלים לנפק תחתיו. בקושי מקום שמיני. לוי כבר לא יצליח להוציא יותר מחבורת השחקנים בחיפה. אולי מאמן אחר יפיק יותר מהגווייה הספורטיבית הזאת.
קורה שמועדונים גדולים נקלעים לעונה בינונית אחת לכמה שנים. זה לא סיפור גדול. מסורתית חיפה של שחר היא מועדון שמתאים את עצמו לרחשי הלב של הליגה. היא לא תצא מגדרה כדי להביא אליפות. בכל פעם שחיפה זיהתה יריב שגדול עליה, כמו בית"ר של גאידמק, היא זזה הצדה מרצון. אבל זאת פעם ראשונה מאז שנות התשעים שחיפה לא לוקחת ליגה שתפורה כל כך על מידותיה.
יעקב שחר לא מרגיש הכרח לזכות באליפות. הוא יעשה את מה שנדרש כדי לייצר למאמנים שלו קבוצות שמסוגלות להתחרות על התואר, אבל הוא לא יזיע עבורם מעבר לזה. קחו, הוא אומר למאמנים שלו, תעבדו, זה מה שיש, אולי בינואר יהיה יותר, לא מבטיח.
ציפיות העבודה של שחר מהמועסקים שלו לא מושפעות מהסגל שהוא בונה להם. שחר מצפה ממאמן שלו להעמיד קבוצה גם אם הוא שחרר לו בתוך שנה מספר גדול של שחקנים משמעותיים. רפאלוב הלך, יש קשר אחר במקומו, לא? במקום קינן מסתובב אחד שעושה סימנים של בלם. זה לא מהותי.
יש פעמים שמה ששחר נותן למאמנים שלו מספיק כדי להביא תואר. יש עונות שלא. שחר לא ממש מתרגש. יש לו עסק לנהל. קורה שלעסק יש מחזורים חלשים בשנים נתונות. השיטה של שחר אומרת שחיפה תמיד תהיה שם. פעם בכמה שנים ידברו על זה שחיפה נעלמה לעונה.
זאת פעם שנייה בתוך עשור שחיפה בונה את עצמה מחדש תוך כדי תנועה. מועדונים גדולים שורדים בנייה בתנועה, כדי להעמיד תוך שנה-שנתיים קבוצה הישגית מחדש. בפעם הקודמת התפרקה לשחר קבוצה הודות לכסף של גאידמק. כשגאידמק התפוגג, נשארנו עם חיפה. עכשיו חיפה מתפרקת כי השחקנים שהיא התבססה עליהם הזדקנו (קטן) או עזבו לאירופה (רפאלוב).
שחר צריך לשאול את עצמו שאלה בסיסית: האם אלישע לוי מסוגל לבנות מכבי חיפה חדשה או שלוי מיצה את עצמו בחיפה. או בעצם יותר נכון: האם שחר מיצה את אלישע. אם התשובה לשאלה הזאת חיובית, הוא צריך לשלם לו פיצוי שמן ולחתוך. לא מגיע ללוי יחס אחר. הקהל של חיפה לא הבין אף פעם שהמאמנים של הקבוצה שלו, הם לא יותר משחקנים בהצגה של שחר.
***
טקסט שמדבר על "משחק העונה" מתחיל במכבי חיפה. כי קרית שמונה ואשדוד נמצאות איפה שהן נמצאות בגלל המקום שבו נמצאת חיפה. אוהד הכדורגל הישראלי תופס את הכדורגל הישראלי ככזה שמסתכם במכבי חיפה ובשתי התל אביביות. אם הוא אוהד בית"ר הוא יכלול גם את בית"ר במאגר. אוהדים שאינם אוהדי בית"ר לא נוטים להתייחס לבית"ר כמו אל מועדון כדורגל. בית"ר היא תופעה תרבותית וחברתית שיש לה קשר גם לכדורגל.
ההתייחסות של אוהד הכדורגל הישראלי היא מותנית רפלקס. מכבי ת"א לא נאבקת באמת על אליפות כבר עשור וחצי למעט עונה אחת, הפועל בסיפור כבר שלוש שנים, אבל לפני כן קדמו עונות ארוכות שלא הרגישו אותה, ופתאום העונה, גם חיפה לא בלופ. נשארנו עם קרית שמונה ועם השנייה, איך קוראים לה, זאת של בן זקן ורביבו. אוהד הכדורגל הישראלי לא יודע איך לאכול את זה.
אוהד הכדורגל הישראלי מגיב כמו שהוא מגיב כיוון שהוא חי במקום נעדר כל תרבות ספורט. מאז שנות השמונים האליפות בישראל לא יצאה מגבולות הערים תל אביב, חיפה וירושלים. אליפות אפשרית של קרית שמונה היא הדבר הכי מרגש שיכול לקרות בכדורגל הישראלי. היא תהיה כזאת לא רק מפני שלא ראינו עיר אחרת חוגגת אליפות כבר שלושים שנה, אלא כיוון שלאט ובהדרגה, בשישים וכמה שנות קיומה, הפכה מדינת ישראל ממדינה של שחמט לאומה של שש-בש.
את המציאות הזאת ניתן לראות משתקפת מפרצופו של יושב ראש ההתאחדות שלה וברמת הכדורגל המעליבה והמידרדרת. אבל בזמן שכל התהליכים האלה קרו, עשו בקרית שמונה את התהליך ההפוך. זה שמתבסס על עבודה יסודית, על הסתכלות לטווח הארוך, על חוסר הצורך בהשתוללות. הבנת הכדורגל וניהול המועדון של איזי שירצקי עולה על זו של טביב וגולדהאר ביחד. בתוך חצי שנה שחרר שירצקי את עמאשה ואלרואי כהן ולא הרגשת בהבדל. להפך. קרית שמונה רק המשיכה להתקדם. עובדים שם.
התפיסה של אוהד הכדורגל הישראלי אומרת כך: אתה לא מצפה מקרית שמונה לקחת אליפות. קרית שמונה יכולה להרשים בעבודה שנעשית בה, אבל העבודה המרשימה שנעשית בקרית שמונה לא תסתיים באליפות כיוון שקרית שמונה תרשים כל זמן שלא יצפו ממנה.
הציפייה של שחקן בקרית שמונה בתחילת העונה היא להרשים בתקווה שישימו לב אליו במועדון גדול. עמאשה עשה את זה. הוא בטח היה שיחת היום בקרית שמונה בקיץ. שחקן בקרית שמונה ישמח לסיים את העונה במקום שמוליך לאירופה. הוא לא לחוץ לסיים בשלושת המקומות הראשונים. זה יהיה נחמד, כמובן, אבל אפשר גם רביעי. השחקן בקרית שמונה אסיר תודה על העובדה שמתייחסים אליו כחלק מהפתעה מרשימה. הוא לא מכיר משהו אחר. אין לו עבר הישגי לבסס עליו תודעה אחרת.
קרית שמונה מודעת למי היא. בגלל זה נעשית שם כבר כמה שנים עבודה מרשימה. הם ירדו ליגה, כי זה היה שכר הלימוד שלהם, אבל הם למדו. אילו המאמן שלהם היה נשאר איתם אז, הם גם לא היו יורדים. אבל המאמן התפתה לחשוב שהוא בשל כבר אז ללכת למועדון עם ציפיות. גם הוא שילם שכר לימוד. בינתיים קרית שמונה והמאמן שלה מתקדמים יפה ביחד. אולי בעוד ארבע-חמש שנים קרית שמונה תבשיל להתמודד על אליפות.
לקרית שמונה יש מסורתית סיבוב שני טוב פחות. לקרית שמונה אין את הפריבילגיה להתמיד במסורת גם העונה. מכבי ת"א וחיפה לא ייקחו אליפות העונה. הפועל ת"א יכולה לעשות את זה. כל אחד מסתכל על הטבלה, רואה שנשארו 18 משחקים, ואומר לעצמו שזה רק עניין של זמן. אבל הפועל לא שבירה הרבה פחות מהשתיים האחרות. הדרך היחידה של קרית שמונה לגרום להפועל להישבר, היא להמשיך להרשים במקום שמצפים ממנה. היא לא היתה במקום הזה עד היום. נוצרו התנאים, והיכולת של קרית שמונה לזכות באליפות יכולה להתממש עכשיו. זה יהיה פספוס ענק אם זה לא יקרה העונה. חבל לחכות ארבע-חמש שנים.