על הקיר שברקע ההתרחשות הבימתית, שמיים, עננים ופרצופים דהויים. עוד בטרם נאמרת המילה הראשונה, השאלה שעומדת בבסיס ההצגה כבר מרחפת באוויר: למה לא באתם כולכם לפני המלחמה. למה? כמה פשוט זה יכול היה להיות. בלי שואה, בלי מחנות, בלי כל הטירוף הזה של דור ראשון, שני והלאה טראומות אישיות ולאומיות. זו שאלה תמימה של ילדה, של הילדה ליזי. משאלת-לב של מי שרוצה הייתה להיוולד לגורל אחר. גורל ובו יש לה לא רק אימא או אבא הפצועים בנפשם, אלא גם אחים, אחיות ודודים - אולי אפילו אחד באמריקה שישלח לה מתנות. גורל שבו הפרצופים הדהויים שמרחפים להם בין העננים, מצלצלים בפעמון ונכנסים לומר שלום.
הומור שחור וריאליזם
אבל ילדות לחוד ומציאות לחוד. "למה לא באת לפני המלחמה", עיבוד בימתי לספרה הביוגרפי של ליזי דורון, היא הצגה שמציירת את הילדות הבלתי אפשרית של בני הדור השני לשואה. ילדים שעוד בטרם גיבשו זהות עצמאית, כבר נאלצים לחוות עולם לא להם ולחיות את טראומות הוריהם. ילדים שבמידה רבה נשללה להם ילדותם. ילדים שנגזר עליהם לשבת לשולחן ליל הסדר לצד צלחות ריקות, של מי שהיו אמורים להיות שם; שנאלצו לגור במרחק הליכה מהים אבל חלילה שיעזו להיכנס פנימה; שהתעוררו בלילה למשמע אבא או אימא שלהם צועקים מתוך שינה שהכלבים באים, הכלבים באים; או כמו הילדה ליזי (יעל איתן), שמתחבאת בארון בזמן ש-4 החברות הניצולות של אמה שלה הלנה (שירי גולן), מגיעות לריטואל השבועי שלהן ("הכניסה לבעלות מספרים בלבד"), שבו הן יושבות לשתות תה, חיות את הטראומה, ומדמיינות אולי מוצא אחר למה שאירע שם בתור למשרפות.
"כל האימהות משוגעות", מנסה להרגיע את ליזי השכן בן גילה גדי, אבל מה הסיכוי שלה לצאת נורמלית עם אימא כזו. מה הסיכוי של מישהו מהדור הזה לצאת נורמלי?
המחזאית עינת ברונובסקי והבמאית חגית רכבי-ניקוליבסקי מגישות את סיפורה של ליזי דורון בקווים ריאליסטיים וחדים מאוד. מצד אחד, זו הצגת שואה מאוד קורקטית בסגנון in your face. החבילה הטראומתית מוגשת במנות גדושות ויומיומיות, תמונה אחר תמונה וללא תחכום יתר בדמות סבטקסט או מסרים מעודנים שעל הקהל לפצח בדרכו שלו. מצד שני, יש לא מעט הומור שחור על הבמה ולמרות הנוקשות המובנית, היוצרות משכילות לייצר חוויה בימתית שגם מעלה חיוך. בין אלה הן הסיטואציות המשעשעות - האם הלנה משכירה חדר בדירה לגבר ומספרת לכולם שהוא בעלה, על מנת שיחשבו שלליזי יש אבא. ובין אלה הדמויות האקסצנטריות - בעיקר מדובר ב-4 החברות של הלנה, איטה (אביטל פסטרנק), זושיה (מיכל ברנד), פאני (מיכל ויינברג) וגיטה (סיגלית פוקס), שמשחקות מצוין ועונות אחת-אחת על הגדרת "הטיפוס".
זה המקום למילה טובה למי שמובילה את ההצגה, שירי גולן בתפקיד נהדר כהלנה. גולן מביאה את כולה לתפקיד ומצליחה לשכנע בכל רגע שהיא על הבמה. בד בבד היא מצליחה לייצר קור וריחוק מול יעל איתן המקסימה שמשחקת את בתה ליזי; ולהפגין לא מעט חום (במגבלות הפולניות כמובן) לחברותיה, שאותן היא מקבלת כמו שהן, בלי ביקורת ובלי להתעייף מלחזור על אותו הריטואל שוב ושוב ושוב.
לסיכום, אף שמדובר בהצגה שואה לא מאוד מפתיעה, שנעה בגבולות הז'אנר, "למה לא באת לפני המלחמה" היא הצגה אפקטיבית המשוחקת היטב. הצגה חשובה שראוי לצפות בה.
"למה לא באת לפני המלחמה" מאת: עינת ברונובסקי, על-פי ספרה של ליזי דורון, בימוי: חגית רכבי-ניקוליבסקי, תיאטרון באר-שבע.