אלון אבוטבול גילה שהוא צייר דווקא כשנסע עם המשפחה להוליווד. באופן פלאי - ואף שעשה בארץ קילומטרז' מרשים של משחק בסרטים, בסדרות, בתיאטרון, זכה בכל פרס אפשרי והופיע בכל טקס נוצץ - דווקא שם, באמריקה, הצליח להגדיר את עצמו כאמן. "הציור תמיד היה ברקע", הוא מחייך, והקמטים לצדי הפה נחרצים עמוק, בחצי החיוך השרמנטי המוכר מהמסך.
הוא הגיע לפגישה שלנו מהסטודיו בדרום תל אביב שבו הוא מצייר בארץ, כשהוא פה בביקור; כמו באותו היום שבו נפגשנו לפני כחודש כשהגיע לפתיחת התערוכה שלו, "חלקים ממני", במתחם קסטיאל, ידיו ובגדיו מוכתמים בצבע, כובע הלבד האפור שלו מונח על שולחן בית הקפה. "תמיד שרבטתי, ובגיל 9 למדתי ציור", הוא מספר. "לפני עשר שנים ציירתי מדי פעם על המחשב, קצת פוטו-שופ פה ושם, ועם מותה של אמי לפני שנתיים וחצי, בזמן האבל, התחלתי לעבוד על תוכנת ציור פרימיטיבית. זה המהלך הכי נרקיסיסטי שיש חוץ מלידת תינוק. אתה עסוק רק בכאבים שלך. כשאימא נפטרה הרגשתי אותם בעוצמות שאין לתאר ושקעתי לתוך נמנום רגשי, קהות, ומתוכה ציירתי למחשב. אחר כך העליתי את זה לפייסבוק. ואז הציורים התחילו להביט בי. במיוחד אלה שהיו על המחשב".
- מחשב הוא כלי קר.
"ודווקא הייתה לו חיות. גם מוזיקה עושים על כפתורים. באותה תקופה גם כתבתי המון שירים פואטיים. הדברים התחילו לצאת החוצה בלי מאמץ. אמרתי לעצמי, בוא נעשה מזה תערוכה ונקרא לה, 'אני ואני ואני ואימא שלי'. ישר מתוך הנרקיסיזם. הראיתי את הציורים לאוצרת אחת, והיא אמרה לי, הגיע הזמן שתעבור לניירות. שיר, אשתי, קנתה צבעים ודפים, הביאה אותם הביתה, ואני חשבתי לעצמי, פאתטי להיות צייר. ואז התחלתי לעבוד קצת עם צבעים ונסענו לאמריקה. כמה זמן אחרי שהגענו לשם נכנסתי לחנות צבעים, הייתי שם ארבע שעות. קניתי קנבס. הסתכלתי עליו שלושה חודשים עם הרבה פחד ויראה, וכל הזמן ציירתי על ניירות ודפים, אקריליק, פנדה. באמריקה גיליתי את הקסם של הגראז' שהפך לסטודיו שלי. יש לי שם המון זמן, ואני מצייר 14 שעות ביום. אני מצייר באוטו, בבית קפה, בצילומים כשאני מחכה לטייק שלי, אני מצייר על הדפים של הטקסטים".
- תרגמת את זה להכנסה כלכלית?
"משהו כזה. אימא של ילדה מבית הספר של הילדים ראתה את הציורים בפייסבוק ורצתה לקנות. אמרתי לה לדבר עם שיר. זה התחום שלה. ככה זה התחיל".
- למה היא ולא אתה?
"כי מבחינתי שייקחו אותם בחינם, רק שייתלו אותם בסלון. שתהיה תנועה".
- איך ידעתם בכמה לתמחר אותם?
"אין כללים. כל אחד מתמחר את עצמו. כשהייתי בארץ התייעצתי עם אנשים שמבינים בתחום. שיר היא היזמית. היא הציעה לעשות תערוכה באל. איי, ממה שהצטבר לנו בבית. עשינו אתר באינטרנט, ופתאום הבנו שיש איזשהו אופק כלכלי. התחלנו למכור. בתקופה שבה הייתי המון על טיסות, כשצילמנו את באטמן, הסתובבתי במוזיאונים וראיתי המון תערוכות. אחת מהן הייתה של ריצ'ארד סרה, שעובד רק עם שחור, וטוען ששחור הוא לא צבע. הוא חומר. ובאיזה לילה, בניו ג'רזי, הבנתי שאני מתעסק במלחמה שבין שחור ללבן. התחלתי ליצור דמות של מישהו שהיד שלו מציירת ולא הוא עצמו, מוסדניק ישראלי, שראה זוועות. והוא מצייר מהחסר, מחוסר השלמות שהוא השלם. מזה נולדה תערוכה שהוצגה בארץ ובלוס אנג'לס".
- נסעת להוליווד כדי לשחק, לא בשביל לצייר.
"נסעתי להוליווד אחרי אשתי, שאמרה שצריך לנסוע לפני שהילדים יגדלו. הצעתי לנסוע לניו זילנד או להודו; אמרתי, בואי נחתוך לרגע מצורת החיים הזאת, אבל היא הייתה נחושה, כי לדעתה אני עשוי לפתח קריירה בהוליווד. אבל לא ראיתי את עצמי עוזב פה. בגילי, אתה כבר לא דוגמנית בת 27, אלא זוג עם חבילה של ארבעה ילדים, חבילה ענקית, כמו פיל שזז. לחוויה הזאת היו שתי מטרות: המרכזית ברמת החוויה, הרפתקנות, משפחתיות, והשנייה - קריירה".
- ומה באמת בעניין הקריירה?
"לקיים קריירה בת עוד מעט שלושה עשורים של שחקן בארץ, זה משהו שגדול ממני, שיש לו חיים משל עצמו. לפעמים אני עושה הרבה ומרגיש שעשיתי הרבה מדי, ויש תקופות יותר קלילות. אתה לומד להוקיר ולכבד את הריקוד הזה, שמותיר לך זמן פנוי, וברגע שזה לא שולח אותך לאשפוז זה גורם לך לגדול".
- הצלחת לגעת בחלום ההוליוודי?
"אני רק שנתיים שם. עשיתי את באטמן שיצא השנה, והופעתי בתפקידי אורח בכמה סדרות".
- הסטיגמה היא שרוב השחקנים הישראליים שמגיעים, מקבלים מקסימום לגלם גופות פה ושם.
"איילת זורר, מארק איווניר, יגאל נאור, מוני מושונוב - אף אחד מהם לא גילם גופה. זאת מן שטות משעשעת כזאת, עד שהיא מפסיקה לשעשע. הוליווד, כחלון הראווה של אמריקה, לוקחת מהכול".
- עשית עבודת הכנה מקצועית לפני הנסיעה?
"עשיתי נסיעות הכנה. כשהגעתי לאל. איי כבר היה לי שם מנג'ר. ראיתי את זה כמו מוצר שיכול להוביל מהלך כלשהו, וברמת הסיכוי-סיכון זה לא חייב להיות אחד למאה. לכן, ההגדרה הייתה שאני לא מוריד ברמת החיים; זאת אומרת לחיות בסדר, ושאני מביא איתי את המשפחה, אפילו שברור שלנסוע עם המשפחה זה לא כלכלי. היו גם אלמנטים אחרים כמו עמידות, חוסן נפשי, רווחה, איכות חיים. אמרתי לזוגתי, נכון שכלכלית זה לא לעניין, אבל את הרווחים כבר עשיתי. הגעתי ונזרקתי לעבודה, והקבוצה שלי - ככה אני קורא למי שעובד איתי שם - מנסה להביא עבודה, כי זה אפשרי, אף שזה בהחלט לא קל".
- מאיפה הסבלנות לתהליך הזה?
"הבנתי שככה זה עובד. הסוכנת שלי, שרון פז, שחיה שם מגיל 6, שלחה אותי לאודישנים, כי זה מה שכולם עושים. תשעה חודשים עשיתי מלא אודישנים, ולא עשיתי אודישנים שלושים שנה".
- איך זה היה?
"מצחיק. אין ברירה. יש בחור ישראלי שסיפר לי שהגיע לשם עם מוצר שהוא שם דבר בארץ לפני 11 שנה, והיה בטוח שהוא הולך להפציץ את השוק. אמרו לו, לך הביתה. הוא התקשר הביתה ואמר לאבא שלו, אני רוצה לחזור, והאבא ענה לו, לך למכור, אל תיילל. הוא הלך לפה ולשם, נזרק מפה ומשם, והצליח. תראי, באתי מוכן. לעבוד בהוליווד זה ללכת לאודישנים, ומהם באה העבודה, אין מה לעשות. זה כמו השקעה בחברה כשאין לך מושג אם היא תצליח או לא, אבל אתה מאמין בה; זה הסיכון. בישיבה הראשונה שלי עם המנג'ר הוא אמר לי, מה שאנחנו צריכים זה ג'וב אחד, תפקיד קבוע בסדרה בטלוויזיה. מורן אטיאס מצליחה שם בגלל זה בדיוק; כי בהיקפים של שם, זה מספיק. או איילת זורר שעושה דברים נפלאים. אז יש אפשרות להגיע לאותו תפקיד אחד, ואולי הוא לעולם לא יגיע. אני הרי כבר לא צריך להוכיח את עצמי לעצמי".
- ואז קיבלת את התפקיד בבאטמן.
"זוהי גושפנקה מטורפת. זה אומר שהוליווד שמה לב אליי. זה לוקח זמן. בכל עבודה כזו אנשים בוחנים איזו מאסה אתה מביא לתפקיד".
- מה עם התקציב המשפחתי? הצלחתם להחזיק מעמד או שאתם כבר במינוס?
"הייתה תוכנית להיות שם שנתיים, עם תקציב שהיה אמור להספיק לזה".
- ואתם נשארים שם עד שהילדים יסיימו קולג'?
"החלטנו להישאר עוד קצת, כי אנחנו נהנים ועוד לא מימשנו את הכול. אז אני על הקו. עובד פה, חי ועובד שם. צילמתי עכשיו את 'השביתה', סדרה של רני בלייר. מסתדרים. יש חלקים ממני פה וחלקים ממני שם. באמריקה עברתי את השלב הראשון. באותו זמן של באטמן, רצו אותי לשני סרטים אחרים שסירבתי להם בגלל הלו"ז. אני מעורר עניין".
- מתי אתם חוזרים לתמיד?
"לא יודע. התחושה היא שרק הגענו. יש לי שם חירות פסיכית. אני בתשוקה חזקה עם הציור, יש לי תוכניות לתערוכות, לגן פסלים ולשחק. שחקן שלא משחק הוא לא שחקן".
רזומה בקצרה: קולנוע ישראלי: "שתי אצבעות מצידון", "אחד משלנו", "האסונות של נינה", "בופור"; קולנוע אמריקאי: "רמבו, "מינכן", "גוף השקרים", "באטמן" החדש בבימויו של כריסטופר נולאן; טלוויזיה ישראלית: "גרגר על הריס", "שבתות וחגים", "אגוז", "אבידות ומציאות", "אימאל'ה", "רוקדים עם כוכבים"; תפקידי אורח בטלוויזיה האמריקאית: "קאסל", "המנטליסט"
עוד משהו: עבר סדנה של "שירה מקודשת", טכניקה של שירה מדיטטיבית