המחאה החברתית הייתה, ללא ספק, אחד האירועים המרכזיים של 2011 בישראל, שבעקבותיה הוקמה ועדת טרכטנברג. תהליך כתיבת הדוח היה מעניין: הוועדה פנתה לציבור, וביקשה לדעת מהן הבעיות וההצעות של העם לעתיד טוב וצודק יותר.
תהליך זה דומה מאוד למה שקרה בצרפת ב-1789. אכן, לאור התמרמרות גוברת בעם, המלך לואי ה-16 (שהיה ידוע כמלך לחיץ ונלחץ מרחשי לב העם), ביקש לשמוע מהעם את רצונו. לשם כך נפתחו "מחברות ההתמרמרות", בהן אזרחי צרפת יכלו לרשום את הצעותיהם לשינויים.
דיונים אלה, והדוחות שנכתבו עקב כך, לא השתיקו את התמרמרות העם, אלא להיפך. ארבע חודשים לאחר מכן, ביולי, פרצה המהפכה הצרפתית, והבסטיליה נפלה. המהפכה שמה קץ לכוחה של האריסטוקרטיה, אך גם ובמיוחד לכוח שחנק את צרפת - הכוח של הכנסייה. הכמרים, שבשם האל צברו נכסים, איבדו את כוחם, והעם טעם התחלה של חופש ושוויון.
האם אפשר להשוות בין המהפכה הצרפתית, למחאה החברתית בישראל ולוועדת טרכטנברג? ישנן רק שתי אלטרנטיבות המונחות לפתחינו: להגיע למצב של צרפת ב-1789 או לחקות את איראן מודל 2012, כשכל מצב אחר הינו פתרון אפשרי בטווח הקצר, אך לא בטווח הארוך.
כדי להבין לאן פנינו, יש צורך להבין מהו באמת "צדק חברתי". כשמתבוננים בחיי האדם בחברה, ניתן לחלקם לשני רבדים: מצד אחד, הפרט הינו צרכן, הצורך בין היתר שירותים ציבוריים; מצד שני, הפרט הינו גם עובד, המשתתף בשוק העבודה.
ועדת טרכטנברג התמקדה במיוחד ברובד הראשון. הדוח התייחס באריכות, בהקצאה צודקת של המשאבים כמו חינוך, בריאות, ושירותים סוציאליים. הדוח המליץ על הגדלת התקציב, על מנת לאפשר שיפור של המערכות הציבוריות. הדבר חשוב, אך אין זה מספיק כדי להחזיר את ישראל לתוואי של צמיחה לזמן ארוך. לכך, יש צורך להתמקד ברובד של שוק העבודה.
"הקשר הגורדי" בין האליטות
תיאוריות כלכליות הקשורות לשוק העבודה, תוקפות את השאלות הללו משני כיוונים שונים לחלוטין. כיוון ראשון, מתייחס לשוויון חלוקתי ולשוויון בהכנסות, כשהכיוון השני שם את הדגש על שוויון הזדמנויות. השאלה הראשונה היא בעיקר פילוסופית, והמחלוקות בתחום זה הן על החשיבות היחסית בין צדק כלכלי לחופש האדם. הכיוון השני, מתמקד בשוויון הזדמנויות, שמשמעותו היא, ששכר הוא פונקציה אך ורק של כישרונות האדם, ומידת השקעתו בעבודתו, ואינו פונקציה כלל של מגדר, צבע או דת. בנוסף, השכר שפרט מקבל, אמור להיות שווה לערך אותו הוא מייצר לחברה בה הוא עובד (ערך התפוקה השולית). שוויון הזדמנויות משמעותו הוא גם, שאדם שאינו עובד מרצונו, לא אמור לקבל תמיכה, כשהדוגלים בשוויון חלוקתי יטענו, שאין לו הכנסה ועליו לקבל תמיכה.
מהו מצב שוויון הזדמנויות בשוק העבודה בארץ ובעולם? בשנים האחרונות, הוכח שהשכר של מנהלי חברות פיננסיות נקבע בלא קשר לתפוקתם. האבסורד הוא כה גדול, עד שהשכר הגבוה ביותר בארה"ב ניתן למנהל שחברתו הפסידה כספים, ופשטה רגל(!).
למה זה קורה? אי-השוויון בהכנסות, ובמיוחד השכר הגבוה שאינו קשור כלל לתפוקתם של אותם מנהלים, מתאפשר בגלל "הקשר הגורדי" בין האליטות השונות: האליטה הביורוקרטית, הפוליטית והכלכלית. אם כן, יש צורך לפקח על הדלת המסתובבת והמעבר בין האליטות, ולהקפיד על תקופת צינון ארוכה.
מונופול על גבי מונופול
חוסר שוויון הזדמנויות הוא הנושא האקוטי ביותר למדינת ישראל ויש לטפל בו בשני אופנים: להקטין את פערי השכר, כך שהפרט יקבל לפי תרומתו לחברה; ולהקטין את התמיכות לציבור החרדי, כי פרט שמחליט לא לתרום לחברה מיוזמתו, לא אמור לקבל תמיכה מהמדינה.
האם ועדת טרכטנברג הייתה אמורה לטפל גם בשאלות אלו? כן. הוועדה הייתה צריכה לדון בנושאים אלה, ולא רק להתמקד ברובד של הצריכה הציבורית. אך לזכותה ייאמר, שמגבלת הזמן מנעה ממנה לכלול רפורמות בכל התחומים.
עליי לציין, שהופעתי בפני ועדת טרכטנברג עם מספר הצעות.
אחת, שבעיני היא הפחות רלוונטית לצדק החברתי, התקבלה ואף עברה את אישור הממשלה לפני כחודש. הצעה זו התבססה על מחקרים שכתבתי בעבר, בהם הראיתי שהסיבה העיקרית למחירים גבוהים היא היעדר תחרות ביבוא, וקיום תופעה של "מונופול על גבי מונופול". אם כן, הצעתי לאפשר יבוא פרטי וקנייה באינטרנט ללא מכס.
אך גם הצעתי להפסיק את התמיכות המיוחדות למשפחות מרובות ילדים, מטעם של שוויון הזדמנויות (מאחר שאוכלוסיות אלו לא תורמות לביטחון ולתעסוקה). כמובן שהצעה זו לא התקבלה כלל.
ובכן, לאור ההקצנה וההתחרדות בציבור החרדי, אנו מתקרבים לנקודת האל-חזור (או שעברנו אותה). הרי כלל הציבור מבין שיש צורך בשינוי מהותי בתמיכה בציבור החרדי, אך דבר לא נעשה. כנראה שהציבור החרדי יודע שהוא "הרוב שבדרך", והציבור החילוני הרים ידיים.
על רה"מ להפסיק להתנהג כפי שמקיאבלי טען: "לדבר על צדק חברתי הוא, בסופו של דבר, תירוץ טוב לא לעשות כלום". נכון הוא, שבינתיים הממשלה שורדת, וגם כלכלת ישראל צומחת; אך על רה"מ לפעול בהקדם, כי אם לא ייקח החלטות נועזות, הדינמיקה ברורה וישנן רק שתי אלטרנטיבות: 1789 והסוף לכוח הסחיטה של מפלגות החרדיות, או שאנו בדרך לתיאוקרטיה נוסח איראן.
הכותבת היא מנהלת מרכז עזריאלי למדיניות כלכלית באוני' בר אילן