גם בנוף האקסצנטרי למדי של עולם האמנות והעיצוב, מדובר ביוצרים שהם ציפורים משונות. הם אינם מתעשרים מעיסוקם, הם משקיעים ביצירות שלהם כסף, זמן, כישרון וזיעה, מתגברים על קשיים שונים ומשונים שנקרים בדרכם, ולעתים קרובות מגלים שכל העבודה הקשה שלהם נמחקה, נהרסה או נעלמה. עובדי העירייה עלולים לצוץ בכל רגע ולסייד את ציור הקיר שעליו עמלו שעות ארוכות. כלבים מזדמנים יכולים לבטא את הביקורת האמנותית שלהם על פסל שהקימו במאמץ רב. משב גחמני של רוח מסוגל לתלוש ולעקם בקלות את היצירות, הגשם יכול להרטיב אותן, השמש הקופחת עלולה לגרום להן לדהות. שוטרים יכולים לקנוס אותם, ואמנים אחרים, או סתם עוברי אורח, מסוגלים לבטל במחי מכל ריסוס את החזון שלהם.
ברחובות שבהם הם בחרו לפעול הכול זמני לנצח, מעורער והפכפך עד כדי בלבול, אז מה בכל זאת גורם ליוצרים לעזוב את האינטימיות המגוננת של חלל הסטודיו, המשרד או בית המלאכה ולנסות להותיר במרחב הציבורי פיסה קטנה מעצמם? האם זה הסיכוי הקלוש להיות כוכבי על בסצנת אמנות הרחוב העולמית ומשם לחדור אל קרבי הקונצנזוס הפופולרי, כמו בנקסי, VHILS או Shepard Fairey? האם זה הסיכוי לנפץ את מחסום הרחוב ולהיכנס אל המוזיאונים הגדולים, כמו ז'אן-מישל בסקייה או KAWS? האם הם מחפשים שם בחוץ עוד קהל, עוד חשיפה, עוד מחיאות כפיים? אולי זו תמימות כרונית שאין לה מרפא? או שאולי הם פשוט מצייתים לדחף בלתי נשלט, השולח אותם שוב ושוב אל חלל התצוגה הגדול ביותר שהם יוכלו למצוא?
"העבודות שלי הן מתנה שאני מעניק לרחוב", מנסה יוחאי מטוס - אמן, מעצב גרפי ומעצב תפאורה לתיאטרון ולמחול - להסביר את סוד המשיכה שלו אל הפעולה האמנותית במרחב הציבורי. "אני רוצה שאנשים יחייכו כשהם רואים את העבודות שלי, ואני רוצה שהם יחייכו דווקא במקום שבו הם בדרך כלל לא מחייכים, כי הם ממהרים, או עצבניים, או חושבים על כל מיני צרות שמעסיקות אותם. אם אני יכול לגרום להם לעצור, אפילו לרגע קטן, ולהתרגש, אז עשיתי את שלי".
מטוס, 34, החל להטביע את חותמו על הרחוב הישראלי לפני כעשר שנים, כסטודנט צעיר לתקשורת חזותית בבצלאל. "באותם ימים התגוררתי בירושלים, אבל לא הרגשתי חלק מהעיר. הרגשתי זר ומנוכר להוויה שלה", הוא מספר מהדירה הדרום תל אביבית שלו, המשמשת לו גם סטודיו. "בסוף, החלטתי שכדי שהעיר תקבל אותי, אני צריך לתת לה מתנה. מיכל צדרבאום, חברה ללימודים, ואני יצרנו מדבקות צבעוניות של דימויים מצוירים צבעוניים ושמחים, והדבקנו אותן על שלטי הרחוב הלבנים של העירייה. המדבקות היו שקופות למחצה, כי לא רצינו להסתיר את שמות הרחובות. לא ביקשנו לעשות אקט של ונדליזם הרסני, לפעולה שלנו אפשר לקרוא ונדליזם חיובי, או אנרכיזם אופטימי, וזה משהו שמלווה אותי עד היום. אין לי כוונה לקלקל, לשבש או להזיק. רק להוסיף משהו חיובי ומחויך למקום שבו אני גר".
פרויקטים עירוניים נוספים של מטוס כללו הדבקת 24 אלף מדבקות אדומות בצורת לב על תיבות דואר בתל אביב, הצבת לבבות חרסינה אדומים בשדרות רוטשילד בתל אביב ועל המדרגות המובילות מכיכר רבין לבניין העירייה, וקישוט אתרים שונים בתל אביב בציורי קיר רבים, שכולם נושאים את טביעת ידו האמנותית הברורה: שימוש באייקונים גרפיים מוכרים ומזוהים (למשל הלוגו של סדרת הטלוויזיה האמריקאית Fame) ובצבעוניות עולצת וססגונית (נטייה ברורה לפאייטים בצבע טורקיז בוהק).
במקביל לפעילותו ברחוב, מטוס עשה לעצמו שם של אמן שפועל בשדות מסודרים וממוסדים יותר בארץ וברחבי העולם. לכאורה, מטוס יכול היה להרשות לעצמו להפסיק לצאת אל הרחובות ולהתמקד בעשייה האמנותית בסטודיו שלו, אבל הוא בחר אחרת. "נדרתי לעצמי נדר: כל עוד אני מציג בעולם האמנות הממוסד, אמשיך לעבוד גם ברחוב. זה בעיקר עניין של מספרים. ברחוב אתה חשוף לאלפי מבטים מדי יום, ואילו בגלריה המספרים האלה נמוכים באופן משמעותי, אבל זה רק חלק מהסיפור. אני רוצה שאנשים יהיו חלק מהעבודות שלי, גם כשאני מציג אותן ברחוב וגם כשאני מציג אותן בגלריה או במוזיאון. בגלל זה אני שמח מאוד כשאנשים מצטלמים ליד העבודות שלי, ואפילו הפכתי את העניין הזה למרכיב המרכזי באחת העבודות האחרונות שלי - הכנפיים הגדולות שציירתי בנמל יפו. הרחוב מעניק לי אפשרות יוצאת דופן לנהל עם העבודות שלי דיאלוג".
תחנה בדרך לממסד
מטוס היה אחד משמונה אמנים שהציגו עבודות בתערוכה "בפנים: אמנות רחוב בתל אביב", במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה, שננעלה בסוף דצמבר, ביקשה להציג לקהל הרחב את אמני הרחוב המרכזיים הפועלים כיום בתל אביב, וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב ולהצלחה נאה מבחינת היקף המבקרים בה; אך גם ספגה ביקורות קשות, הן מצד טהרני הגרפיטי, שהאשימו את האמנים שהציגו במוזיאון בהתברגנות ובהתקרנפות, והן מצד אוהבי אמנות מעודכנים, שסברו שהתערוכה לא רק יוצרת אקט אמנותי מסורס וריק מתוכן, אלא גם מפגרת אחרי התרחשויות בסצנת האמנות העולמית בערך ב-20-30 שנה.
איתן ברטל, אמן ומרצה לעיצוב, ומי שעמד יחד עם איש הפרסום אילן גולדשטיין מאחורי אחד ממיזמי האמנות החלוציים במרחב הציבורי בישראל של שנות ה-80 - "האיש ההולך" - חושב שהאמנים שפועלים כיום ברחוב הישראלי חושבים עליו כעל תחנה בדרך לחיק הממסד האמנותי. "העבודות שלהם נראות לי כמו קיצור דרך לגלריה", הוא אומר. "בדרך כלל הם יוצרים איורים שיכולים להופיע על קיר, אבל גם בספר או בהדפס, או על כיסוי לטלפון סלולרי. היום אמנות רחוב הפכה למשהו שמקשט לובי של מלון שחושב שהוא מגניב. זה דבר מסחרי לגמרי, דקורציה אסתטית ודי בנאלית. האמנים היום יודעים שאפשר לעשות מזה הרבה כסף, וזה משפיע לרעה על הדרך שבה הם עובדים".
"פעולה במרחב הציבורי לא צריכה לקשט", מוסיף גולדשטיין. "היא צריכה לנסח אמירה על מה שקורה מסביבה, לא להתחנף למי שעובר לידה, אלא לאתגר אותו. זו זכות גדולה להעמיד עבודה ברחוב. אתה מפיל את הרעיון שלך על הרבה אנשים, ולכן צריך להתייחס לזה ברצינות, אבל לקחת את עצמך בקלות, לא להאמין שאתה מי שחשוב כאן. הקיר הוא לא חלק מהרזומה שלך שאיתו אתה קורץ למישהו כדי שייקח אותך למוזיאון".
"אני חושב שכל אמן חושב על המוזיאון או על הגלריה שבהם תוצג העבודה שלו כשהוא לוקח ליד מכחול", משיב מטוס כשהוא נשאל על הביקורת. "אני לא רואה בזה משהו פסול, ואני ממש לא חושב שהתמסחרתי או מכרתי את עצמי. הרבה פעמים פנו אליי חברות מסחריות והציעו לי לשתף פעולה, והרבה מאוד פעמים דחיתי את ההצעות האלה. כל מי שרוצה יכול לצלם את עבודות הרחוב שלי או להשתמש בהן, כי ברגע שהצבתי אותן במרחב הציבורי הן כבר לא באמת שייכות רק לי.
"בעצם, אני מנהל יחסים של תן וקח עם הרחוב. אני מעניק לו והוא משיב לי בחזרה. לכן אני חוזר אל העבודות שלי שוב ושוב. נוגע, מקלף, מחזיר. זה משהו שפתוח לגורל. אני לא יכול לקלף עבודה שלי מהקיר בעוד כמה שנים, כי ייתכן מאוד שהיא בכלל לא תישאר שם עד אז. לפעמים העבודות מקבלות חיים משל עצמן מפני שאנשים אחרים משנים אותן, או מוסיפים להן משהו".
"כמה ימים של טראנס"
במקרה של האמן יעקב ששון, הרחוב הוא לא רק התחנה הסופית של עבודתו, אלא גם נקודת הפתיחה שלה. ששון לא רק יוצר במרחב הציבורי, אלא מוצא את החומרים שמהם הוא בונה את האובייקטים הפיסוליים המורכבים שלו בסביבה האורבנית שבה הוא יוצר. ששון הוא דמות מוכרת בתל אביב והסביבה. אפשר לראות אותו חוצה את הרחובות על תלת-אופן שעליו הוא מעמיס דלתות, מסגרות של חלונות, משקופים ושאר חפצים שהושלכו אל המרחב הציבורי כלאחר יד - פסולת בניין שלאיש, לכאורה, אין בה עוד צורך. "בישראל זורקים את ההיסטוריה לרחוב", מספר ששון. "תל אביב, למשל, היא רק בת 100 וקצת, אבל אין בה בניין שלא הפשיטו אותו לגמרי מכל הזיכרונות שהיו בתוכו. מרוב שאנשים רוצים להיות מוקפים בדברים חדשים, הם מוחקים את כל מה שהיה לפני זה, את העבר שלהם, וזה משהו שמאוד מפריע לי ושגורם לי לרצות לעשות משהו כדי לתקן את המצב".
ששון, 50, מתגורר ברחוב אלפסי בדרום תל אביב על גג, שאינו דומה במראהו לשום סטודיו, בית מלאכה, חלל תצוגה או דירת מגורים אחרת שאפשר למצוא בעיר, וזה גם חלל העבודה שלו. ששון הקיף עצמו באלפי משטחי עץ שנמצאים בשלבים שונים של התפוררות או שיקום. הוא בנה מהדלתות ומהחלונות שהוא אוסף ברחובות מבנה עץ שבו הוא ישן. הוא ריצף באמצעותם את כל הגג והציב משטחי עץ רבים גם בחדר המדרגות המוביל אל הגג ולאורך המעקה שתוחם אותו. התוצאה - עוצרת נשימה ומציתה את דמיונו של כל מי שמבקר במקום. למעשה, הסביבה שבה ששון פועל היא יצירת אמנות חשובה לא פחות מאשר העבודות הפיסוליות שהוא מציב מדי כמה חודשים באתרים מתחלפים, והוא אכן מתייחס אליה כאל פעולה במרחב הציבורי.
"הגג שלי הוא חלק מהרחוב", הוא אומר. "אנשים יכולים לבקר בו מתי שהם רוצים ולראות אותי בפעולה. אמנים העלו פה הופעות, צלמים צילמו פה הפקות אופנה, הגג נכלל ברשימת האתרים של 'בתים מבפנים' ומגיעות אליו כל הזמן קבוצות מאורגנות של חובבי ארכיטקטורה ואמנות. אני רואה איך המקום הזה וכל מה שנמצא בו משפיע עליהם. אנשים מתחילים לפעמים לבכות כשהם רואים דלת או חלון שמעוררים בהם זיכרון ישן מהילדות. זה הכוח של החומרים האלה, שעובר גם בלי שאצטרך לשנות אותו".
חייו של ששון כרוכים סביב עיסוקו. הוא חי בצניעות סגפנית על הגג, ישן על מזרן מגולגל שהוא פורס בלילה על רצפת בית המלאכה, ניזון מתפריט טבעוני מוגבל מאוד, ואינו לוקח חלק בחגיגה הצרכנית שמקיפה את האי הקטן, מעשה ידי אדם, שלו. "החומרים שאני אוסף נותנים לי הכול. אני משתמש בעץ רקוב ומתולע כדי לבשל לעצמי עדשים כשאני רעב ולחמם את המקום כשקר לי, הם הגג מעל לראשי ורצפה לדרוך עליה, וגם סיבה לקום בבוקר".
את החומרים שלו מחלץ ששון בעיקר מאתרי בנייה של בתים שנהרסו כדי לפנות מקום לבתי מידות גבוהים ומפוארים. "אני לא קונה דבר בשביל העבודות שלי. גם לא מסמרים או ברגים. את הכול אני מחלץ ממה שאני מוצא. הפועלים כבר מכירים אותי ושומרים לי בצד חומרים ומזמינים אותי לנגב איתם חומוס. הם בטח חושבים שאני קצת משוגע. גם הרבה אנשים שרואים אותי ברחוב, מחטט בפחים, חושבים שאני מסובב על כל הראש, אבל אותם אנשים גם מחאו לי כפיים כשהצגתי את הפרויקט שלי בפצ'ה קוצ'ה".
את היצירות שהוא בוחר להציב במרחב הציבורי ששון בורא ב"כמה ימים של טראנס של עשייה רצופה, שבמהלכם אני לא ישן וכמעט שלא שותה ואוכל", כהגדרתו. עד כה, הוא הקים את מבני העץ הייחודיים והמרשימים שלו בנמל תל אביב, על הגג ברחוב אלפסי ובחוף של בת ים, מבנים שעשויים ממאות חלקים שונים (דלתות, מסגרות ומשקופים שחוברו יחדיו), ובימים אלה הוא מתכונן להקים פרויקט חדש בחיפה, אך חלומו הגדול ביותר הוא להקים מבנה עץ גדול במדבר, שיהיה מורכב מכאלף משטחי עץ שונים.
העבודה על המיזמים השאפתניים שלו אינה מתבצעת על-פי משנה סדורה או לוח זמנים קבוע מראש, אלא על-פי השעון הפנימי של ששון. "אני לא עובד עם סקיצות או עם תוכניות. אני נותן לחומר להוביל אותי. לא למדתי אמנות או ארכיטקטורה. כל מה שאני יודע למדתי מהידיים שלי, בכל מיני גלגולים שהיו לי בחיים. התגלגלתי בעולם, ובדרך למדתי להסתפק במועט ולחלום בגדול".
קיר הפייסבוק כקיר רחוב
האמנית והמעצבת מאיה גלפמן משתמשת ביצירותיה כדי להפנות את תשומת לבם של עוברי האורח ברחוב אל פינות סמויות מהעין. הפרויקט המוכר ביותר שלה מורכב מסטיקרים קטנים שעליהם מודפס איור של לב אדום ופצוע והכיתוב "שימו לב!", שאותם היא מדביקה במקומות מיוחדים ומעניינים שתפסו את עינה בזמן הליכה ברחוב. גלפמן מנסה למצוא רגעים עירוניים קטנים ויפים, שחומקים מאיתנו בדרך כלל, וכך ליצור רגע של התבוננות ומודעות לסביבה.
גם שאר עבודותיה של גלפמן (ציורים, רישומים, מיצבים שעשויים לבבות צמר אדומים וקורי עכביש סרוגים) הן מינימליסטיות, עדינות ואינטימיות. "הרחובות שלנו מלאים בפרטים, במסרים, בפרסומות, בלכלוך ויזואלי שצועק עליך מכל פינה ומפגיז את החושים", היא מסבירה. "המטרה שלי היא לדבר בשקט באמצעות העבודה שלי. זה כמו שלפעמים, בחדר רועש ומלא צעקות, דווקא כשמישהו לוחש, האחרים ישימו לב במיוחד אליו, יתאמצו להקשיב לו ויפסיקו לצעוק".
גלפמן פנתה אל הפעילות האמנותית במרחב הציבורי אחרי ניסיון כושל להוציא לאור ספר אמנות ושירה פרי עטה. "מאוד התאכזבתי כשלא הצלחתי לפרסם את הספר שלי, אבל במקום להתייאש החלטתי ליזום תערוכת רחוב בשדרות רוטשילד ותליתי את העבודות ואת השירים מתוך הספר על עצים בשדרה. מה שקרה אחר כך שינה את הדרך שבה אני פועלת ויוצרת - אנשים ניגשו אליי והביעו עניין בעבודות בזמן שתליתי אותן, כתבו עליי בעיתון, אנשים כתבו לי שהם אהבו את הרעיון, והעבודות פשוט נחטפו מהעצים במהירות עצומה. אחר כך גם קיבלתי הזמנה להשתתף בתערוכה קבוצתית משום שמישהו ראה את העבודות ברחוב. זה מה שהיציאה החוצה מעניקה לאמן - היא מלמדת אותו לשחרר, להניח ליצירה שלו לדבר בעד עצמה ולראות מה יקרה איתה".
המשיכה של גלפמן לרחוב לא נעלמה גם אחרי שהשיגה את מטרתה הראשונית. "עבודותיי מוצגות במוזיאונים ועל עצי השדרות, על קירות לבנים ובפתחי ביבים", היא מעידה. "העבודה במרחב הציבורי היא אקט משמעותי בשבילי. זו הדרך שלי להעביר מסר, להגיע לאנשים, גם לכאלה שלא מבקרים בכלל בגלריות, וגם לכאלה שכן. ברחוב, העבודות תופסות את הצופים לא מוכנים, בעוד שמי שמגיע לתערוכה בגלריה מגיע בדרך כלל עם ידע מסוים על האמן ועל האמנות, ועם תפיסה מגובשת לגבי מה מעניין אותם ומה לא. ברחוב יכולות להתפתח סביב עבודה שלי שיחות שלא יתקיימו בגלריה".
לאחרונה החלו התמרורים הלבביים והעדינים, שגלפמן פיזרה במקומות שונים בעיר במטרה לסמן ששווה להתעכב עליהם במבט נוסף, להתפשט בעולם, זאת אחרי שהיא החלה לפרסם אותם בדף הפייסבוק שלה. "גיליתי שהקיר שלי באתר יכול לשמש אותי בדומה לקיר ברחוב, ואל הקיר החדש הזה, ברחוב החדש הזה, יכולים להגיע הרבה יותר אנשים מאשר לרחובות שבהם אני משוטטת".
באמצעות הפייסבוק הגיעו אל גלפמן בקשות מחברים שרצו להדביק את הלבבות שלה במקומות חדשים, שאליהם גלפמן כנראה לא הייתה מגיעה בעצמה, כמו למשל בית יתומים בקניה. "העבודה שלי ברחוב לימדה אותי לא להיות אטומה לדברים חדשים שאני רואה. לא להתרכז רק ביעד ובמטרה שלי, אלא גם בדרך עצמה, ודרך העבודות שלי אני רוצה לחלוק את הדברים האלה עם אנשים אחרים, גם בשכונה שבה אני חיה וגם במקומות רחוקים".
גלפמן, בדומה ליוחאי מטוס, מציגה את עבודות הרחוב שלה בשמה האמיתי והמלא. בניגוד למיתוסים שנקשרו סביב פעילותם של אמני הרחוב היא אינה חוששת שהרשויות יחפשו אותה ויתנכלו לה. "אמנים יכולים לפעול במקרים רבים באישור של הרשויות, וגם אם לא - אין כאן אווירה של הפחדה או עוינות לפעילות שלי. תמיד אפשר לדבר ולהסביר. כבר קרה לי שניגשו אליי שוטרים ורצו לברר למה אני מציבה עבודה ברחוב, ומשם התגלגל לו דיון על הפרויקט שלי, שהסתיים במחמאות שקיבלתי מאחד השוטרים".
"הבחירה של כמה אמני רחוב לחתום על יצירותיהם בפסבדונים מאפשרת להם להתחבא מאחורי מנגנון משומן של יחסי ציבור, מוסיפה האוצרת נעמי אביב. "אם אני רוצה, למשל, לקחת עבודה של אמן מפורסם לתערוכה שלי, אני יכולה פשוט להתקשר ולדבר איתו, אבל לאחרונה אני לא מצליחה ליצור קשר עם אחד מאמני הרחוב הנחשבים בישראל, אלא רק עם המנהלת האישית שלו. הבחור הזה, שהתחיל כמישהו שפועל מחוץ לסצנת האמנות הרגילה, לא רק הצטרף לממסד, אלא הקים ממסד חדש משל עצמו כדי להשאיר אנשים אחרים בחוץ".
הציבור הוא הלקוח והריבון
האדריכל אבי ליזר ניגש אל הפעולות שלו במרחב הציבורי באופן שכלתני ומחושב הרבה יותר מזה של היוצרים המקבילים לו בתחום אמנות הרחוב. ליזר, שעומד בראש משרד הארכיטקטורה AL/Arch, מתכנן ברוב ימות השנה פרויקטים אדריכליים פרטיים ומסחריים, אך מדי פעם הוא בוחר להפנות את משאביו למיזמים אישיים המבקשים לבדוק את הקשר המתקיים בין האדם לבין הסביבה שבה הוא חי ופועל.
"בשנים האחרונות יש ניסיון להחזיר את החוויה לרחוב, כי מבחינה ציבורית, כשהחוויה מתרכזת במקום אחד, לדוגמה בקניון, זה יוצר בעיה עירונית בצורת זיהום, רעש, פקקי תנועה ובעיות חניה", מסביר ליזר. "הערים המתקדמות מנסות לשלב את הציבור במרחב שבו הוא חי. באנגליה, למשל, נותנים תקציב לאמנים כדי לעבוד במרחב הציבורי, אבל לא רק כדי להקים פסלים, אלא כדי לשתף את הציבור בפעילויות אמנותיות. הבעיה בישראל היא שיש חוסר אמון בין הציבור לרשות. כל שני וחמישי יש ידיעות על מעילות בכספים ועל שוחד, ולכן יש טינה וחשדנות כלפי פרויקטים או פעילות במרחב הציבורי שמגיעות מתוך הרשות המקומית".
ליזר, 42, מדבר מניסיון. ב-2008, במסגרת הביאנלה הראשונה בבת ים לאדריכלות נוף, הוא הציג יחד עם רעייתו, דנה הירש-ליזר, פרויקט בשםThe REAL estate, שכלל הקמת שמיכה כבדה של בטון קשה עטוף בבד משתפל, המכסה ברכות את הקיר האקוסטי שחוצץ בין שכונת מגורים להמולה של נתיבי איילון הסמוכים. ליזר בחר באתר המוזנח וחסר החן בשיפולי העיר כדי לחולל בו שינוי, וקיבל תקציב ואמצעים כדי להקים בו את המבנה הארכיטקטוני שתכנן. על הגבעה הקטנה והרכה שנוצרה מוקמו כמה גומחות וחרכים שסימנו את קווי המתאר של גוף האדם ונועדו לשמש מרחבים פרטיים וזמניים בתוך החלל הציבורי. ליזר ראה בעיני רוחו את תושבי השכונה מוצאים לעצמם פינה של שקט וחתיכת שמיים במיזם שלו, ומטפחים את הגינות הקטנות שניטעו סביבו, אבל למציאות ולעירייה היו תוכניות משל עצמן. "אנשי התחזוקה החליטו שהמבנה נעשה מטרד, ולכן סתמו את הגומחות בחול ושתלו בתוכן עצי זית", מספר ליזר. "נראה שבעירייה יודעים איך לטפל בתחזוקה השוטפת של העיר, אבל לא יודעים איך לטפל באמנות שלה. המרחק הזה, בין הכוונות הטובות לתוצאות, יכול להיות מתסכל מאוד".
הפרויקט הנוכחי של ליזר הוא הקמת מרכז מיחזור חינוכי בפארק הלאומי של רמת גן, שיהיה פתוח לתלמידי העיר ולכל מי שירצה לבקר בו, ושישמש גם כמקום לקליטת פסולת ביתית מהאזור. באמצעות הפרויקט הזה הוא מבקש להפעיל את הסביבה וליצור מציאות חדשה וטובה יותר בשטח. "מה שמעניין אותי זה לקרוא את המרחב הקיים ומתוך זה לצאת לפעולה", הוא אומר. "אני מסתכל על מה שקורה בחו"ל בתחום הזה ורואה שיש לנו לעשות עוד דרך ארוכה. מניו יורק, למשל, הייתי מביא את הרוח שעומדת מאחורי הפרויקט המדהים NY Highline, שפועל כיום במקום שבו עברה בעבר מסילת ברזל נטושה. הפרויקט יצר בום אדריכלי במקום - החלה באזור תנופת בנייה, ערך הנדל"ן עלה, וראש העירייה מייקל בלומברג הגדיר את הפרויקט כרנסנס של האזור" (לצפייה בפרויקט: סרקו את הברקוד משמאל).
האם נוכל לראות פרויקט גדול ומשמעותי שכזה במרחב הציבורי בישראל? "זה יהיה אפשרי אם נחנך את המערכת העירונית עוד בטרם יתקבלו החלטות לגבי פרויקטים ארוכי טווח במרחב הציבורי", משיב ליזר. "זה יכול לקרות, אבל רק אם נבחר את המקומות המתאימים לפעול בהם, ורק אם נשתף בתהליך היצירה את הציבור, כי הוא הלקוח והריבון האמיתי של אמנות במרחב הציבורי".