לדירוג 100 המשפיעים בתקשורת של "פירמה"
בספטמבר 2009 השתתף הנשיא שמעון פרס באירוע ב"מרכז רבין" לשלום, כשלפתע חש ברע ואיבד את הכרתו. מאבטחיו נזעקו לסגור את המקום ולפנות את הנוכחים, כמקובל במקרים כאלה, והאירוע, מן הסתם, הפך מיד לחדשותי מהמעלה הראשונה. כתבי החדשות מיהרו למקום, בהם גם ברהנו טגניה, אז כתב צעיר אך מוכר בחדשות 2. כמו כל כתבי החדשות, גם טגניה מצא שרשרת אנשי אבטחה, שמנעה ממנו כל כניסה לאזור ההתרחשות.
בניגוד לשאר הכתבים, טגניה, שמכריו קוראים לו "וואן מן שואו", תפס מצלמה קטנה, החביא אותה תחת מעילו ומיהר לכניסה האחורית. שם חיכו לו שני מאבטחים גברתנים. "אני מהניקיון", ענה טגניה, שעלה לפני 20 שנה מאתיופיה. כמובן שהוא נכנס. למעשה, הוא דיווח על מה ששום עיתונאי אחר לא יכול היה לדווח, בגלל צבע עורו.
גם במאבטחיו של אריאל שרון שיטה ביום שבו שרון אושפז, כשהתחזה לעולה מייבב על גורלו של "אבא שרון". הכתבה שהביא מתוך סבב הרופאים החשאי זיכתה אותו בקרדיט הראשון שהיה אי פעם.
* אתה בעצם משתמש בגזענות הישראלית לטובתך.
"לא אגיד שהכול מותר כדי להשיג בלעדיות, אבל אתה צריך לעשות ככל יכולתך. וחוץ מזה, בדיוק ההפך - אני מלמד את החברה הישראלית שהיא מתנשאת ובטוחה בעצמה מדי. הדעות הקדומות האלה, 'מה כבר האתיופי יכול לעשות'. אפילו איש השב"כ, אני מגיע והוא לא סופר אותי בכלל".
בחברת החדשות מספרים את הסיפורים האלה בשעשוע, כעדות לזה שטגניה, "שובר את הסטראוטיפ העדין והכנוע של בני העדה". סטראוטיפ שמקומם אותו. "כשבאנו לארץ, בשנות השמונים, התדמית שלנו הייתה של אנשים עדינים, נחבאים אל הכלים", הוא מספר בראיון ראשון, "אבל התדמית הזו היא הבעיה שלנו. זה הפך אותנו לעדה נדפקת, מופלית לרעה. בכלל, תלך לכל מקום שיש בו מישהו ממוצא אתיופי וישר יגידו לך עליו: 'הוא שונה, צבר, לא כמו שאר האתיופים השקטים'. ואני אומר, זה לא משהו מיוחד באותו אדם ספציפי, אלא בכם, שהצלחתם לראות אדם מאחורי הסטריאוטיפ. אותי כבר לא רואים כברהנו האתיופי, אלא כברהנו האדם".
קשה למצוא מישהו שיגיד על טגניה מילה רעה. חבריו ועורכיו בחדשות 2 יודעים שהשפה, שגם הפכה למאפיין העיקרי של החיקוי שעשו לו ב"ארץ נהדרת", היא נקודת החולשה שלו. "זה המקום היחיד שבו יש לו טיפה העדפה מתקנת, שכתב אחר היה ננזף על זה ואצלו מעירים ומתקנים", אמר בכיר בחברה ל"פירמה". יש גם מי שמזכיר את העובדה שברהנו מתקשה להתעורר בבקרים ולא אחת נשלח מישהו להעיר אותו. אבל העובדות השוליות האלה נבלעות בים של תשבוחות. "זה בנאדם שמתרגש מסיפורים, אין לו יום ואין לו לילה. הוא לא גימיק, הוא שותף לכל סיפור פלילים מרכזי", אומר אחד. שני אומר ש"הוא חותר למטרה ולא מעניין אותו כלום, בעבודה אין לו אלוהים".
בסטאז' שלו בחברת החדשות הוא זכה לכינוי AM:PM, בעיקר כיוון ששהה במערכת משעות הבוקר המוקדמות עד מאוחר בלילה. "איך תהיה לי חברה?", הוא עונה כשאני שואל אותו על זוגיות, "אני כל הזמן פה". וכשתהיה, היא תהיה מהעדה? "לי לא אכפת, וגם להורים לא. אבל בנות העדה הכי יפות, אין מה לעשות". לשדרה הקטנה ליד אולפני ג'יי.סי.אס בתל אביב, קראו על שמו "ברהנו הייטס", מאחר ששם הוא מצלם חלק ניכר מקטעי הסינק הקצרים של מרואייניו.
"שלום ברהנו"
טגניה, 31, עלה לישראל במה שהוא מכנה "ההמשך של מבצע שלמה". ב-1992, ילד בן 11, יחד עם הוריו ואחותו. בישראל נולדו לו אחות ושלושה אחים. לאחרונה חזר מטיול באתיופיה, שם עשה כמה כתבות על המדינה וגם טייל. "זה לא בדיוק טיול שורשים. אני לא ממש זוכר את המדינה. החיים האינטנסיביים בישראל די דחקו את זה החוצה. אולי צריך להיות שם כמה חודשים בשביל שיבוא הפלאשבק".
* הרגשת שם בבית?
"ממש לא. המדינה נפלאה, אבל מיד מזהים שאתה זר. שאלתי אותם, איך אתם יכולים לדעת? אבל הם מרגישים".
ימיו הראשונים של טגניה בישראל, הוא מספר, כבר סימנו בשבילו את המסלול. "כשהגענו לארץ, ההורים לא הבינו את חוקי המשחק. הם חשבו שהם מגיעים לארץ הקודש, שכולם פה יהיו דתיים, ופתאום אנשים נוסעים בשבת ועוד בירושלים. בעידוד כל מיני מפלגות ניסו לשלוח את כל הילדים לפנימיות דתיות, אבל כבר היו לנו קרובים כאן שאמרו לנו שהדרך היחידה להשתלב זה ללכת לבית ספר מקומי".
משפחת טגניה נחתה במרכז קליטה בערד. "אני זוכר את היום הראשון. יותר מכל חששתי מהשפה, איך אלמד לדבר. ואז אני מגיע לכיתה, והמורה כנראה הכינה את הילדים טוב טוב, וכולם קמים ואומרים לי 'שלום ברהנו', ואני עונה 'שלום כיתה', כמו שהמורה הסבירה לי. ובאותו רגע, כשכל הכיתה אומרת לי שלום ומקשיבה לי, אמרתי לעצמי, 'אני חייב להיות במקום שמקשיבים לי'".
* זה אותו דבר, ה"שלום ברהנו" של הכיתה וזה של יונית לוי?
"בדיוק", הוא צוחק, "בהבדל של כמה מיליוני צופים".
שנים אחר כך התחילה הקריירה התקשורתית של טגניה במקרה. במהלך לימודי התואר הראשון במשפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי התנדב טגניה במרכז "טבקה", שעסק בייעוץ משפטי לבני העדה, בעיקר בנושאי גילויי גזענות ואפליה. לא רחוק מהמרכז שכנה חברת ההפקה של הערוץ האתיופי, שחיפשה עובדים. "אמרתי להם: 'לא מעניין אותי כלום, אני רוצה ללמוד את המקצוע'''.
* עזבת את הלימודים?
"לא. עשיתי את זה במקביל, אבל אם בשנתיים הראשונות בלטתי, אז אחרי זה הורדתי בסדר חשיבות הלימודים. אמרתי שזה יחכה לי. הרגשתי שאני מוצא את מה שאני מחפש. גם כשלמדתי משפטים ראיתי את ההליך הבירוקרטי הבעייתי ועד כמה התקשורת יכולה לקצר תהליכים. התחלתי להביא פנים וקולות שלא היו רגילים גם בערוץ עצמו. הם מאוד אהבו את זה, והשם שלי הפך למוכר בעדה, אנשים התקשרו כדי לתת לי סיפורים. ולמרות שהמערכת הייתה דלת תקציב, נתנו לי ימי צילום על ימי צילום והכניסו אותי לאולפן. השם שלי התחיל להתגלגל והגיע אל ענת סרגוסטי".
סרגוסטי, מנכ"לית אגודת אג'נדה ובעברה עיתונאית חברת החדשות, מנהלת קורס תקשורת לבני העדה האתיופית, שנועד להעניק להם דריסת רגל בתחום המונו-כרומטי הזה. "הוא התנפל על ההזדמנות כמו אדם רעב", היא נזכרת, "בסטאז' הוא פשוט עבר לגור במערכת לחצי שנה. היה מוכן לעשות כל דבר, לצאת עם צוות, ראיונות קצרים, בשישי-שבת ובחגים. הוא הפך את עצמו לדמות מפתח".
טגניה מסמן אף הוא את הקורס כנקודת המפנה שלו. "אמרתי לענת, 'אני לא בא לקורס, אני בא להיות עיתונאי. מה את יכולה לתת לי?'. היא ענתה, 'אתה חצוף, אבל אני אוהבת את הגישה שלך'. וזה היה קורס אינטנסיבי. מי שרצה קיבל את כל מה שהוא היה צריך. המרצים הכי טובים, עיתונות כתובה, עורכי וידיאו, הכול. במכללות אנשים משלמים הון תועפות בשביל לקבל קורס כמו שאנחנו קיבלנו בחינם".
סיפורי צבע
בחדשות 2 מודעים לעובדה שטגניה יכול לשמש ככלי נשק נגד הטענה להומוגניות של אנשי התקשורת בישראל. אם תרצו, עלה תאנה. עורך המהדורה המרכזית, גיא סודרי, טוען שאת תהליכי הקבלה של טגניה לערוץ הוא לא מכיר, "אבל אני עורך מהדורה, ואף אחד לא מכריח אותי לשדר כתבות שלו. מי שלא טוב - לא תראה כתבות שלו שפותחות את המהדורה. זה גם חלק מהכוח שלנו, זה לזכותנו".
וכך, אי אפשר היום להימנע מלפגוש בפניו ובסגנונו הייחודי במהדורות החדשות. לא אחת, מרגע שנאמרות המילים "כתבתו של ברהנו טגניה", אנחנו כבר יודעים בני איזו עדה מעורבים בסיפור. זה לא מפריע לו, להפך, לדבריו הוא אף דוחף לסיקור נושאים הקשורים באתיופים.
"התפקיד של כתב פלילי לא קל, זה 24 שעות ביממה והתחרות עצומה, אבל אני מרגיש שאני שליח העדה בדברים האלה ומה שיפה במערכת כאן זה שהיא נותנת לי את כל המרחב". טגניה מכניס למהדורה המרכזית כתבות על ביקורו בישראל של הזמר האתיופי טדי אפרו (שאחד מלהיטיו הוא נעימת הצלצול בסלולרי של טגניה), ועל קבוצת הכדורגל בני יצ'אלאל, שברהנו הוא אחד מאוהדיה הבולטים ("במערכת יודעים, יום שישי אני תמיד שם").
אבל מעבר לסיפורי הצבע האלו, הסיפורים החמים ביותר הם גילויי הגזענות המתרבים בישראל. "היה בן עדה, איש סיירת מטכ"ל שלא הכניסו אותו למועדון, ואני בא עם הסיפור הזה וישר מסכימים לשדר. במקרה אחר היה רצח בעדה, בנתניה. בעל קנאי אובססיבי. חלק מהעיתונאים כתבו שזה בגלל שהוא לא רצה שאשתו תצא לעבוד. אבל זה לא היה נכון, וכשאתה כתב דומיננטי אתה יכול להגיד: 'זה לא זה', ומיד אתה רואה שהכותרות מתיישרות. כי הוא בעל קנאי כמו משה, בוריס או אביב. יש כאלה. ופעלתי באותה צורה בפרשת אושרנקו. כולם אמרו 'מאפיה רוסית'. ואני אמרתי: 'או, הנה הסטראוטיפ'. ואתה חופר קצת ומגלה שזה בצע כסף ולא מאפיה. בזה יש לי יתרון, שאני רואה בלי דעות קדומות".
* לאחרונה אנחנו באמת חשופים יותר לאלימות משפחתית בתוך העדה.
"זה לא רק בעדה. רציחות יש בכל אוכלוסייה, אבל מבחינת הקולקטיב זה נתפס. וכן, יש גם קליטה לא נכונה. עכשיו אנחנו מעל שלושה עשורים פה, והשיטה מתחילה להשתנות. במקום להביא מנהלי מרכזי קליטה מבחוץ כמו שהיה פעם, יש מנהלים ועובדים סוציאליים שבאים מתוך העדה. שליח הסוכנות היהודית באתיופיה היה שנים על גבי שנים לבן, ועכשיו זה בן העדה. זה עוזר להימנע מהגטואיזציה, כמו שיש בפתח תקווה".
סיפור שטגניה גאה בו במיוחד הוא סיפורו של גן ילדים בבאר שבע, שקיבל תקציב גדול לאור נכונותו לקלוט ילדים ממוצא אתיופי, אבל מאחורי הדלתות הסגורות הילדים הופרדו. "אני כבר הייתי מוכר ואמרתי, ישר יזהו אותי. אז חשבתי להתחפש לדוד אתיופי של אחד הילדים, שבא לעזור לאמא".
* התחפשת לאתיופי?
"כן, שמתי תחפושת ונכנסתי עם המצלמה ודיברתי עם הסייעת ועם הגננת. ופתחו עם זה את המהדורה, נתנו לזה ארבע דקות. כמה ימים אחר כך היתה הפגנה גדולה בבאר שבע של בני העדה ואחרים, וכשבא שר התמ"ת ואמר, 'נסגור את המקום הזה', זו הייתה גאווה".
אמנם טגניה הפך לדמות מזוהה מאוד ברחוב הישראלי, אך בקרב העדה יש לו מעמד יוצא דופן. זרים לוחצים את ידיו ברחוב, אמהות מתקשרות ומספרות שהילד רוצה להיות ברהנו.
* ומה אתה אומר לאמא כזו?
"שאין קיצורי דרך. אין 'אכלו לי שתו לי', למרות כל מה שיש פה".
* אתה עצמך נתקל בגזענות?
"לא, אבל אני יודע שיגיע יום וזה יקרה. ואני חווה את הגזענות עם הילדים הקטנים בגן בפתח תקווה או עם הקצין שלא מכניסים אותו למועדון. יש מועדון אחד, שאני מכיר את הבעלים שלו, והוא מכניס אותי תמיד. יום אחד הגיעו חבר'ה מהעדה, לא מוכרים, שנשארו בחוץ. בעל המועדון התקשר אליי ואמר לי, 'ברהנו, תבעו אותי, בוא תעיד לטובתי'. אמרתי לו: 'אתה חבר, אבל עד כאן. להפך, תזמין אותי ואעיד נגדך'. ברור שהחברה הישראלית סקטוריאלית, קשה אל השונה, ויש גילויי גזענות מכוערים, וזה מחליש אותנו כחברה".
* אתה מרגיש אותו דבר כלפי הדרת נשים, למשל?
"ברור. החיילת שהושפלה זה בדיוק כמו החייל שלא עבר בסלקציה. אני מבין אותה, כי זו עדה שלמה שמרגישה בדיוק את זה. ובסוף תהיה הסתגרות. זה הרי לא מתוך בחירה. הגטואיזציה זה מחוסר ברירה. אני לא סבלתי מזה, כי מגיל צעיר הייתי מעורה. בכל סביבה שהייתי בה בלטתי. אגב, אולי זה נובע מהתחושה שאם לא אהיה חזק, ירמסו אותי".