לאחרונה המוסדיים קונים נדל"ן בחו"ל כאילו אין מחר - בגרמניה, באנגליה ובעיקר בארצות הברית. כל יום אנו מתבשרים על עסקה חדשה במאות מיליוני שקלים, וכך הראל כבר הפכה לחברת נדל"ן גלובלית קטנה, מנורה בעקבותיה, וגם הפניקס נכנסת למגרש.
נכון, המחירים נחשבים לזולים אבל האם מנהלי ההשקעות שלנו הפכו לכרישי נדל"ן המומחים בשווקים בינלאומיים?
זמזום קל של ספק לא מפסיק להציק לנו כשאנו קוראים על העסקאות. אם הנכסים כל כך טובים, איך קורה שאף גוף מקומי לא הניח את ידיו עליהם?
מה, אף אחד בגרמניה ובניו יורק לא רואה את ההזדמנויות הנהדרות שרואים מנהלי ההשקעות היושבים במדינה לבנטינית קטנה? רק אנחנו כל כך חכמים והמקומיים כל כך טיפשים?
הניסיון המר של 2007 לימד אותנו שלישראלים אין באמת יתרון יחסי בהשקעות נדל"ן בחו"ל. האחרון שחשב שהוא יודע לקנות נדל"ן בחו"ל ולעשות כסף קל היה איליק רוז'נסקי מדלק נדל"ן, וכולם יודעים איך זה נגמר. אנשי עסקים מנוסים כמו חיים כצמן יש מעט מאוד, ורוב העושים במלאכה עלולים לגמור כמו שורת החברות שניסו את מזלן בשדות רומניה. האם המוסדיים באמת יודעים מה שהם עושים כשהם (שוב) משקיעים את חסכונותינו בנדל"ן בחו"ל?