רועי נוימן מצא את עצמו יושב בכיתה עם עוד 20 ומשהו תלמידים וזומם משהו. זה היה השיעור הראשון ביחסי ציבור במסלול שיווק ופרסום של הבצפר, ובסוף השיעור ניתנה לתלמידים משימה שהלהיבה אותו במיוחד: להכניס את השם שלהם לתקשורת. בדרך למטרה, הבהירו לתלמידים, כל האמצעים כשרים.
נוימן, נחוש לזכות בצ'ופר שמבטיח הבצפר לתלמידים שיצליחו להכניס את שמם לעמודים הראשיים של העיתונים הגדולים או למהדורות החדשות בסוף השבוע - סטאז' בחינם לשנה אצל אחד המרצים במסלול - החליט לעשות את שיעורי הבית שלו ברצינות. "שיגעתי את כל החברים שלי", הוא מספר בריאיון ראשון. ואז אחד החברים נתן לו את מספר הטלפון של אחת, דפני ליף.
"הוא אמר לי: 'תקשיב, יש איזו משוגעת אחת שעבדתי איתה פעם, דפני, והיא הולכת לשים אוהל בכיכר רבין. היא פתחה איוונט בפייסבוק בגלל מחירי הדירות'".
אף על פי שלא היה לו מושג למה הוא נכנס, החליט נוימן לפנות אל ליף דרך הפייסבוק. "שלחתי לה הודעה: 'דפני, מה שלומך? קוראים לי רועי, וגם אני מאוד עצבני על העניין של מחירי הדיור. אשמח לעזור בכל דבר, דברי איתי'. היא שלחה לי את מספר הטלפון שלה. דיברנו והיא נשמעה מוזר, לא מאופסת, וביקשה שאכין סרטון ביוטיוב כמחאה על מחירי הדירות".
לאחר שהעלה את הסרטון, קיבל נוימן מליף הזמנה ל"פגישה עם כמה חברים" בביתה. "היו שם סתיו שפיר, יונתן לוי, רגב קונטס, יגאל רמב"ם, בחור בשם ג'וליאן, ואני", משחזר נוימן, שלא לקח את הפגישה יותר מדי ברצינות. כדי להיפתח קצת הוא אפילו טרח להגיע אליה שתוי.
במהלך המפגש, סיפרה ליף שקיבלה פנייה להתראיין בתוכנית "צינור לילה" בערוץ 10. "לקראת סיום הפגישה היא באה אליי, נתנה לי צ'אפחה על הגב ואמרה: 'יאללה, לך לדבר עם 'צינור לילה'. לי אין כוח'". וכך, בלי שהיה מודע לכך שהוא עומר להצטיין בגדול בשיעורי הבית שלו, מונה נוימן לדובר הקבוצה, לימים תנועת המחאה החברתית.
- ככה ממנים דובר?
"זו הייתה וואחד כאפה", הוא מחייך.
"זה נראה כמו משחק ילדים"
לפני אותה טפיחה לא היה דבר בחייו של נוימן, 27, שרמז על השתלבותו באחת התנועות המכוננות בישראל. הוא שירת בצה"ל כטכנאי מטוסים ואחר כך נסע לארצות הברית "כדי לעבוד בעגלות". אחרי חצי שנה חזר לארץ, ראה כי רע, ושב לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לעוד שנתיים. בהמשך הספיק גם להתחתן עם אמריקנית בת 19 ("בשביל התעודות; היא סיפור טוב ל'ריקי לייק'"), לבטל את הנישואים, לחזור לארץ ולעבוד בשלל עבודות מזדמנות ("הייתי בדיכאון, הרגשתי שאי אפשר למצוא עבודה נורמלית").
על הדרך הוא גם שכר דירה במרכז תל אביב (2 חדרים, מרפסת, בלי חניה) ונדהם מהעלות. "בארצות הברית גרתי תקופה בהוואי, בקומה 11 של מגדל משקיף לים", הוא מספר. "שילמתי 600 דולר לחודש, וזה כלל חשמל, כביסה, מייבש, חדר כושר ובריכה. פה בארץ אני משלם 100 דולר פחות, ומקבל כוך מטר על מטר בתל אביב. בלי חשמל, בלי חניה, בלי כלום".
עם מינויו לדובר, התכונן נוימן יחד עם חברי הקבוצה להצבת האוהל הראשון מול תיאטרון הבימה. בגלל לחצי המשטרה והעירייה הם התפשרו על השדרה ברוטשילד, בלי לצפות ליותר מדי. אלא שבבוקר שלמחרת הצבת האוהל הראשון, צצו עוד עשרות אוהלים, שבהמשך צמחו למאות. לאחר שנתניהו ניסה להשתיק את המחאה על ידי העברת חוק הוד"לים, הגיעו ההפגנות, והשאר היסטוריה. נוימן הפך למומחה לענייני תקשורת של קבוצת המחאה, מגבש את כל ההודעות לעיתונות, מתאם ראיונות, אחראי להסברה ודואג ש"הכל ייראה כמו שצריך". "היה בלגן עם התקשורת כבר מהלילה הראשון. הגיעו מערוץ 2 וגם מתן חודורוב מערוץ 10 - ואני לא אשכח לו את זה בחיים - שעלה לשידור ואמר: 'לא מחאה ולא בטיח, כולם יכולים לחזור הביתה'".
- איך מונעים ממאהל להיראות כמו חבורה של סטלנים?
"לא מונעים. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לשלוט בכל. הטלפון לא הפסיק לצלצל. המטרה שלי הייתה להסביר לאנשים מה קורה, על מה נאבקים. כולם רצו לשמוע מה הדרישות שלנו, רצו רשימות מכולת, ואנחנו רצינו שיעזבו אותנו בשקט - הייתה לנו בעיה, ורצינו שיפתרו אותה".
- ולא חשבת בשום שלב, "אני פה בכלל בשביל ציון בקורס, מה אני צריך את זה"?
"לא, כי לא חשבתי שזה יחזיק יותר מדי. זה נראה לי כמו משחק ילדים מגניב. לא אמיתי. ממש לא קשור לחיים שלי", הוא אומר ומונה לא מעט רגעים הזויים, מטלפון למרגול בבקשה שתגיע להופיע ("היא אמרה: 'כפרה עליך, יש לי הופעה היום, דבר איתי ביום אחר'"), דרך ההתחככות המתגברת עם התקשורת ועד ההפגנות הראשונות, שגרמו לו סוף-סוף להבין "שהולך להיות כאן משהו גדול".
את טבילת האש האמיתית שלו ביחסים עם התקשורת, מייחס נוימן לביקורו בוועדת הכלכלה יחד עם סתיו שפיר ויונתן לוי, במסגרת דיון על מחירי הדיור. "רעדו לנו הביצים. בדרך התקשרו ואמרו לנו שנתניהו מתכנן להגיד בישיבה שהוא משחרר 5,000 יחידות דיור ביהודה ושומרון, כדי להוציא אותנו שמאלנים. אחר כך, באמצע הדיון אביגדור ליברמן נכנס, התיישב, נעץ בנו מבטים מקפיאים ויצא. אז הבנתי שזה מתחיל להיות רציני".
- למה?
"כי ליברמן לא הגיע סתם, הוא פחד כי הוא ידע שזה הולך לתפוס".
אחרי הדיון בוועדת הכלכלה החליטה הקבוצה לכנס מסיבת עיתונאים ולהכריז על ההפגנה הראשונה. "במסיבת העיתונאים דפני אמרה 'אנחנו מכריזים בזאת על הפגנה', ביותר מדי פאתוס. היה נראה לי שהיא קופצת מעל הפופיק". ובכל זאת, באותה הפגנה הצליחו המארגנים להוציא 20 אלף איש לרחובות וסללו את הדרך לעוד הפגנות ענק.
"חשבתי לעצמי שזה לא אמיתי", נזכר נוימן. "דפני עלתה לנאום, ואני שמרתי מאחורי הקלעים שאף אחד לא יעלה על הבמה, ותוך כדי כך ניהלתי משא ומתן בסמסים עם הכתבים, על מספר המפגינים".
- הרגשת שיש משמעות למה שאתה עושה?
"כן, אבל אם אתה נותן לעצמך לחשוב עד כמה זה גדול, אתה מתחיל להתרגש ונתקע בזה. סגרתי עם עצמי שאני לא מתרגש, הרי תוך שבוע החיים שלי עשו שינוי של מאפס למיליון. מי שחושב על זה מסתבך לו המוח. זה קרה להרבה חבר'ה אצלנו, שקרסו".
טרכטנברג לא מזמין
אחרי ההפגנה השנייה, שאליה הגיעו 150 אלף איש, מילא נוימן את המשימה הלימודית. "הייתה תמונה שלי עם דפני בעמוד הראשי של 'ידיעות'. התקשרתי לספר למרצה שלי", הוא אומר. ובכל זאת, ספק אם עכשיו היה צריך את הסטאז' בבצפר. "הייתי הבולדוג שם. בכל פעם שהייתה בעיה עם העירייה, למשל כשהיא רצתה כסף על ההפגנות, עשיתי אותו תרגיל: הרמתי טלפון לכל כתב אפשרי ואמרתי שלא נותנים לנו כך וכך. ככה הכל הסתדר".
להפגנה הבאה כבר הגיעו 350 אלף איש, ושלמה ארצי הופיע. "אז הרגשתי שעשינו את זה", הוא מחייך.
חמישה שבועות אינטנסיביים אחרי העצרת עם ארצי הגיעה "הפגנת המיליון". נוימן חושף כאן לראשונה שההפגנה לא הייתה כלל קשורה לגרעין ההנהגה של המאהל. "מישהו פתח איוונט בפייסבוק. ורק אחרי ההפגנה גילינו אותו", הוא מספר על העצרת, שאליה הגיעו 450 אלף איש. אבל נקודת השיא של המחאה הייתה גם הנקודה שממנה הכל התחיל לדעוך והדובר המחוזר נאלץ לשנות פרקטיקה. "התקשורת הפסיקה לדבר איתנו. פתאום זה נגמר. התקשרו אליי כתבים ואמרו לי שהמחאה נגמרה", הוא מספר. "פתאום, במקום לתת תגובות לכתבים, הייתי צריך להילחם על אייטמים".
- מה לגבי טרכטנברג?
"שקשקנו מזה. ידענו שביבי מקים ועדה בכל פעם שהוא רוצה למסמס משהו. לא רצינו לדבר עם הוועדה, והאמת? לא הזמינו אותנו, וגם אם כן, כנראה שלא היינו באים".
- למה?
"זה לא התפקיד שלנו. מי אנחנו? דפני עורכת וידיאו ואני איש מכירות. אזרחים עם בעיות. מי שצריך לפתור אותן זו הממשלה".
- דפני קראה לטרכטנברג להתפטר.
"זה היה נפלא. היא אמרה וצדקה שגם אם המסקנות שלו יהיו מושלמות, לא יישמו אותן. מיישמים רק את החלקים שנראים טובים לביבי. המינימום של המינימום זה ליישם את כל המסקנות של טרכטנברג. לקבל הכל זה אומר ליישם את המסקנות של ספיבק-יונה (שעמדו בראש ועדה אלטרנטיבית מטעם מארגני המחאה - ג"ק), זו מדינת המופת שאנחנו רוצים".
ככל שעבר הזמן, חלק מהציבור פיתח אנטגוניזם כלפי קבוצת הצעירים שדורשת צדק חברתי אך לא מסוגלת לגבש פתרונות ומפולגת בתוך עצמה.
"איציק שמולי עזב. הוא ביקש למתג את עצמו כמבוגר האחראי וניסה לגרור את המאבק לכיוונים יותר פוליטיים, שלא מתאימים. מראש ידענו שיש גבול עד כמה רחוק הוא יכול ללכת איתנו", אומר נוימן. "למרות החיכוכים עם אגודת הסטודנטים עשינו יחד את צעדת המיליון, כי ידענו שיש משהו טיפה יותר גדול מאיתנו. אנחנו לא סובלים אחד את השני, אבל אמרנו שיאללה, עושים את זה".
- שמולי ניסה לגזור עליכם קופון פוליטי?
"אלוהים יודע".
- גם בתוך הקבוצה נוצרו מחנות.
"היו חיכוכים. באנו עם אותה תמונה בערך של איך אנחנו רואים את המדינה הזו, ולא עצרנו לחשוב אם אנחנו אוהבים לעבוד אחד עם השני".
- דפני וסתיו לא הסתדרו?
"הן מסתדרות כשהן צריכות להסתדר. לדפני, לרגב ולי ברור שלא נהיה חברי כנסת. סתיו ויונתן רוצים להשפיע מבפנים".
- מישהו מכם קיבל הצעות להצטרף לפוליטיקה?
"לא. אפילו לא אחת".
באחרונה הכריזה ליף על הקמת חברה לתועלת הציבור, שמציעה לכל המעוניין לרכוש מניה אחת תמורת 20-30 שקל. "המטרה היא להעיר את הציבור שוב", מסביר נוימן. "צריך לחדד את הקשר בין הפתק שאנשים שמים בקלפי לעובדה שהם לא גומרים את החודש. המטרה שלנו היא לשמר את הנושאים החברתיים חיים עד לבחירות הבאות".
- תקבלו משכורות?
"דפני לא תקבל משכורת, אבל היא תעביר הרצאות בתשלום. נשלם רק לאנשים שעושים פרויקטים".
- קוראים לזה עובדי קבלן.
"בהפוך על הפוך, כן. אבל אין מה לעשות".
- תחדשו את ההפגנות?
"כן. המטרה שלנו היא לעשות בלגן. יהיו הפגנות. אני מאמין שזה יקום מחדש בקיץ. תהיה איזו פסיכופטית שתשים אוהל ותגיד 'כולם אחריי'. אם זו תהיה דפני או לא, זה לא משנה. אנחנו מבינים שהכל ייקח הרבה זמן. בהתחלה חשבנו שאפשר לשנות הכל בשתי דקות, היום כבר לא".
- וכשזה ייגמר, איפה אתה רואה את עצמך?
"עם חברה משלי, 'רועי נוימן יחסי ציבור בע"מ'. אולי דובר של חברה גדולה, למרות שיש לי בעיה לעבוד אצל טייקונים. אני מקווה שהם כבר לא יהיו עד אז".
- מסר לסיום?
"שתהיה כאן מדינה עם אנשים שיכולים לנשום".
- ואם זה לא יצליח?
"נחזור לעגלות בהוואי. בוא נקווה שזה לא יקרה".
"הממשלה ניסתה לסגור דילים בחדרים סגורים"
עם ההצלחה, רועי נוימן חתום גם על כמה וכמה טעויות תקשורתיות של הקבוצה, ביניהן ההצהרה הידועה של ליף שיסכימו לדבר עם נתניהו רק בדיון פתוח לתקשורת. "שחטו אותנו, אמרו לנו: 'למה, מי אתם? אתם לא יודעים מי זה ראש הממשלה'. הרגשנו שהכל קרוב להתמוטטות. התנצלנו, אבל זו הייתה הטעות הכי גדולה".
- למה?
"כי צדקנו, הממשלה אחר כך ניסתה כל הזמן לסגור דילים בחדרים קטנים. אנחנו רצינו שקיפות".
- דפני עשתה טעות כשעזבה את הריאיון עם שרון גל ב"לילה כלכלי"?
"לא עוזבים ריאיון, זה אל"ף-בי"ת. מצד שני, זה עשה הרבה רעש".
- מה לגבי הטענה שאתם בועה?
"אמרו שאנחנו תל אביבים צפונבונים, אבל האמת היא שזו התקשורת שפשוט לא יצאה מתל אביב. ניסינו לשכנע כתבים ללכת למאהלים אחרים, אבל לא היה עם מי לדבר. אף אחד לא היה מוכן לצאת מרוטשילד. היינו גם צריכים לדבר עם האנשים במאהל, שטענו שאנחנו מתנתקים מהם. כל בוקר חטפתי צרחות מכל העולם.
"עשינו טונות של פאשלות לאורך כל הדרך", הוא מתוודה, "אבל למדתי שכל פאשלה היא גם דבר טוב. החבר'ה עושים 20-30 ריאיונות ביום, אז שטויות נפלטות. כל מקרה כזה הלחיץ לחמש דקות, אבל אמרתי לעצמי שאם לא יהיה צדק חברתי בגלל הטעויות שלנו - זה אומר דרשני".