לדידי הררי יש שם עט שתחתיו הוא פרסם כמה שירים שהולחנו ובוצעו על ידי זמרים מזרחיים. אם תחפשו שמות של משוררים, שעשויים להזכיר את שמו של שדרן הרדיו הפופולרי, אתם לא בכיוון. מדובר בשם של טייס F-16. יודעים מה? טייס F-16 קטן על השם הזה. אנחנו מדברים על טייס F-35 מינימום. הררי לא עוסק בפזמונאות למחייתו, וספק אם יש לו מספיק חומרים כדי לפרסם ספר, ועדיין, אין סיכוי שהיה חותם בשמו על טקסטים שכתב. ולא כי הוא נבוך או ביישן, אלא כי במציאות של הזמר המזרחי כיום, מדובר בעניין נפיץ. התחרות הפכה לאגרסיבית, והכל רגיש כמו סיסמוגרף באוקיינוס השקט.
העוגה קטנה, הפיות הרעבים רבים. בעולם השיווק היו קוראים לזה שוק רווי, ובהשוואה הזאת הררי נחשב לרשת קמעונאית מובילה. קיבלת שטח מדף אצלו בתוכנית? סיכויך להצליח מזנקים באופן דרמטי. באקלים כזה, חזק ומשפיע ככל שיהיה, הררי לא יכול להרשות לעצמו להיות חתום על שירים. המתחרים לא ישמיעו, הוא בטח לא יוכל להשמיע, ומי בכלל רוצה להפר את האיזון בתעשייה כשגם ככה הוא על סף פיצוץ.
בכלל, 2011 הייתה שנה פרועה עבור הזמר המזרחי. אם בעבר הוא נחשב לגטו, הרי השנה התברר שגבולות הגטו נפרצו ופרץ ממנו כוח חדש שמגדיר את החוקים. מצד אחד, קיסריה כבר מזמן לא שייכת להגמוניה האשכנזית, גם לא גיבורי התרבות או כוכבי מדורי הרכילות. מצד שני, השנה גם עלתה פרשת מרגול, התגלע סכסוך ההשמעות ברדיו, שכלל האשמות בשיקולים זרים מצד שדרנים, ושורת זמרים עשתה את דרכה אל משרדי החקירות של מס הכנסה.
הררי לא כל-כך אוהב להתייחס לעניינים הללו. כבר שנים שהוא מצליח לא להתלכלך, להישאר בלב הקונצנזוס, להיות חביב הקהל. ניכר כי לא נעים לו מה שקורה לתעשייה, בעיקר מפני שהוא היה מהראשונים שדחפו אותה קדימה, וכבר שנים נחשב למי שיכול להרים קריירות של זמרים מתחילים. אחרי מאמצים רבים, הוא משיל מעליו את מעטה הרפליקות ומתייחס בזהירות לאירועים הללו.
- איך אתה מסביר את זה שהמוזיקה המזרחית מתנהלת כמו מערב פרוע בתקופה האחרונה?
"בשנתיים האחרונות נהייתה הצפה של המוזיקה המזרחית, במסגרת פינתנו 'הבה נפצה על העבר'. הגזימו בהשמעות, מה שגרם להגזמה ביצירה של מוזיקה, שלא הצליחה לשמור על רמה גבוהה. ככה זה כשכל 3 דקות יוצא שיר חדש. מהאובר-דוז הזה נוצר מצב שלאנשים קצת נמאס, ואני מניח שבזמן הקרוב זה יתחיל להתאזן, יקפידו יותר על טקסטים ועל לחנים. אני מתייחס לכל סוגי המוזיקה בעניין הזה. יש להקות רוק שרמת הטקסטים שלהן ירודה. האוזן סובלת גימיקים תקופה מאוד קצרה, ואחרי פרק זמן מסוים הם הופכים לטרחניים".
- ובכל זאת, אתה לא יכול להשוות את הסכסוך של אריק איינשטיין עם מיכאל תפוח לפרשת מרגול, למשל.
"בגלל שיש כזה עומס של זמרים ולא כולם יכולים להתפרנס מהתחום ולהצליח, יש מאבקים על ניסיונות להיכנס לתחומים אחרים, כמו הפקה או ניהול זמרים. מעבר לזה, התחום המזרחי מאוד מיוחצן, הוא צף למעלה כי היצרים יותר גדולים והאנשים יותר יצריים. בגלל זה הכותרות יותר מעניינות ויותר עסיסיות. תראי את הזמרים, הם בעצמם יותר מוחצנים: במכוניות, בלוק, בבילויים, בהכל".
- מה לדעתך קרה בפרשת מרגול?
"אני לא יודע בדיוק את כל הפרטים, אבל אני לא חושב שהיא באה ממקום מאיים 'על אמת'. מההיכרות שלי איתה היא לא כזו וזה פשוט סגנון הדיבור שלה".
- ואולי יש כאן רדיפה מכוונת. כך זה נראה למשל, כשרשויות המס מחפשות באופן אובססיבי כמעט זמרים מזרחיים.
"לא נראה שכל מי שזומן לחקירה בשנה האחרונה הוא מזרחי, ואני לא מאמין שרשויות המס 'נדבקות' אליהם בכוונה. עם זאת, זמרים מזרחיים מצליחים צריכים ללמוד איך לעבוד. זה משליך גם על זמרים צעירים שאומרים לעצמם שעדיף שהם יעבדו מסודר".
"אני לא דוחף זמר מתוך אינטרס"
כשחושבים על זה לרגע, בעצם אין סיבה להתרגש מאיומים חיצוניים על התעשייה. היא כבר מייצרת בתוך עצמה סכסוכים ומאבקים. הנה, לפני חודשים מספר הכריז ישראל בונדק, אמרגנה של אתי לוי, כוכבת "חי בלה לה לנד", כי הוא מחרים את הררי ואף נקט את נשק יום הדין: השיק עצומה בפייסבוק. הסיבה, לדברי בונדק, היא שהררי נוהג להפלות חלק מהזמרים המזרחיים ובוחר את מי להשמיע ואת מי לא. החרם אמנם נעלם בחרישיות, אך נראה כי הוא היה רק פרומו למהומה גדולה הרבה יותר שניצתה באחרונה. קבוצה של זמרים מזרחיים, בהם עומר אדם, ליאור נרקיס וקובי פרץ, טענו כי הררי לא משמיע אותם בתוכניתו היומית "דידי לוקאלי" ברדיו FM103.
לא מדובר בעניין של מה בכך, או בהתפרצויות היבריס בכייניות. לתוכנית של הררי, שמשודרת בסינדיקציה, יש כ-400 אלף מאזינים מדי יום, שהם קהל היעד של הזמרים האלה. בעיקר נוכח העובדה שכשהררי רוצה הוא יודע לפנק את מי שהוא חפץ ביקרו ולהשמיע אותו לעתים תכופות. בתעשייה קושרים את העניין לכך שהזמרים הללו מקורבים לשדרן אליקו, המתחרה הישיר של הררי ומי שמצוי בסכסוך עם אייל גולן, מקורבו של הררי.
אל מול הסכסוכים הללו, הקיטורים על הפלייליסט הסלקטיבי והידוע לשמצה של גלגלצ נשמעים מגוחכים. "אני לא דוחף זמר כי יש לי אינטרס", אומר הררי. "אם אני משמיע מישהו הרבה זה כי אני אוהב אותו. אני לא מגזין. אני תוכנית אישית שהמוזיקה מקשטת את חלקי הבידור שבה". אמרגנו של עומר אדם, אסף אטדגי, ישמח בוודאי לשמוע שלהררי יש רק מילים טובות לומר עליו. שוב, בדרכו הכה-תקינה-פוליטית: "מדובר בילד שבא עם סיפור נורא מדליק, אחרי שהשתחל ל'כוכב נולד' וזה ישר יצר אמפתיה אליו. ילד חצוף. קול הבס המחוספס שלו מבדיל אותו מזמרים אחרים. הוא הלך על ההארד קור האמיתי במוזיקה המזרחית. על הסקאלה שבין פופ קל מצד אחד ועופר לוי מצד שני, הוא הולך על הסגנון הכבד יותר ומצליח עם זה".
- מתי בפעם האחרונה בחרת "לדחוף" זמר לא מזרחי?
"אני מתייחס למוזיקה המזרחית כמו לכל סגנון אחר. נתן גושן לא מפסיק להיות מושמע אצלי, קרן פלס התחילה אצלי והיא אפילו אמרה לי שהיא לא מבינה איך בלונדינית מיבנאל מצליחה להיכנס לתוכנית כזאת. האמנים המושמעים נמדדים אצלי על פי איכות השיר. אני אמנם התחלתי את המאבק לקידום המוזיקה המזרחית, וכששידרתי ברשת ג' התעקשתי שהמוזיקה הזאת לא תשודר בגטאות של תוכניות ובשעות ייעודיות, אלא כחלק מפלייליסט של התוכנית, אבל היום אני כבר משמיע כל מה שאני אוהב".
- אז מה אתה אומר בעצם? שהמהפכה הושלמה? תם הקיפוח?
"המהפכה לא הושלמה. עובדה שכל הדיונים הם עדיין על מוזיקה מזרחית ולא 'מערבית'. המהפכה תושלם כשיותר לא ידברו על מוזיקה מזרחית, אלא על מוזיקה ישראלית, והדיון אם להשמיע או לא יהיה תקף לגבי עברי לידר, משה פרץ ומוש בן ארי בה במידה. כשכל זה יקרה, אפשר יהיה לנוח. גלגלצ, למשל, עדיין מתנהלת באופן בעייתי בהקשר הזה. בכלל, גלגלצ היא סיפור בפני עצמו. מי שצריך להחליט מה עושים איתה זה לא השדרנים, אלא הקודקודים, שמפעילים תחנה צבאית, שלא קשורה לצבא בכלל, אלא משדרת על פקקי תנועה בתל-אביב, שלא מעניינים חיילים. גם המוזיקה שהיא משדרת היא לא הליין-אפ הקלאסי שמעניין חיילים. נראה שהיא לא קשורה לצבא".
- את מי היית מסמן בתור הכוכבים הבאים של הזמר המזרחי? ה"אייל גולנים" הבאים?
"משה פרץ ודודו אהרון הם הנסיכים הבאים, כי הם לא רק מבצעים, הם כותבים ומלחינים בעצמם, ולמעשה יוצרים קפיצת מדרגה בזמר המזרחי, כמו שעשה אייל גולן בשעתו, כשהתחיל לעבוד עם אתניקס והעלה את הרמה של ההפקות. זו גם הייתה הפריצה שלו. ואז, כולם היו צריכים ליישר קו איתו ולעשות הפקות שלא נשמעות פח. מהבחינה הזאת, גם משה פרץ וגם דודו אהרון הם מקצועיים ומחדשים".
"המיקרופון הוא כישוף"
בזמן שהתעשייה עסוקה בחשבונאות של השמעות, הררי עסוק בפרויקט הבא שלו. לייט-נייט שישודר אצל הזכיינית רשת, בשישי בלילה, ויעקוב אחרי המתמודדים ב"The Voice". התוכנית מיועדת למקסם את המומנטום של אטרקציית המוזיקה החדשה, והררי יארח בה זמרים להופעות וראיונות.
"נדמה לי שהטלוויזיה שכחה שיש אמנים בארץ", הוא מספר על הקונספט החדש. "ערוצי מוזיקה ותוכניות משדרים רק קליפים, אבל כבר אין תוכניות אירוח. התוכנית שלי תעשה בדיוק את זה, תיתן במה לאמנים, והיא תהיה שילוב של מופרעות רדיופונית, מוזיקה וראיונות". הררי יהיה המנחה, וסביבו יופיעו דמויות מוכרות מתוכנית הרדיו שלו ואנשים אחרים שמלווים אותו במהלך הקריירה.
יהיה זה פלירטוט נוסף של הררי עם הטלוויזיה, אחרי שבעבר כבר הגיש כמה תוכניות, בהן "עד פופ" ו"מלכודת" בערוץ הראשון, "דידי טי.וי" בערוץ 2, ו"מת להיות", תוכנית לחיקוי זמרים מוכרים בערוצים 24, 10 ו-2. ואולם, התוכניות האלה נחשבו לפלירט ולא לרומן של ממש, אולי מפני שהררי פשוט איש רדיו. בזירה תרבותית בה הטלוויזיה נחשבת לפסגת הקריירה של כל טאלנט, קשה לעכל את המחשבה שיש מי שמעדיף פלטפורמה אחרת. נוח לחשוב שהררי היה רוצה להיות כוכב טלוויזיה, ואילו הרדיו הוא ברירת מחדל עבורו. אלא שהררי הוא פשוט שדרן רדיו מחונן. בשורה התחתונה, אם מאזינים לתוכנית הרדיו שלו, וצולחים את גודש הפרסומות, התוכן השיווקי והחסויות, מקבלים שעתיים של בידור מצוין. הררי שנון, נעים, סחבק אבל לא חנפן, מסתער על המיקרופון שלו ברעבתנות ומנהל את השידור ביד רמה.
"רדיו מבחינתי זה עולם של פנטזיות, ואני אוהב ליצור עולם של פנטזיות. בטלוויזיה יודעים בדיוק איך אתה מתנהג", הוא אומר. "ברדיו, אני יכול ליצור תמונה מלאה רק באמצעות מילים. אני יכול לספר למאזינים שאני בחגיגת קיץ וסביבי יש בחורות עם ביקיני, והכל בסאונדים, ואני במילים מצייר את התמונה ואת התפאורה שאני רוצה. בטלוויזיה אתה שקוע נורא באיך אתה נראה ואם אתה בצד הטוב שלך והאיפור שלך מכסה את מה שצריך. ברדיו זה לא מעניין, אז אתה מרוכז בתוכן. המיקרופון הוא כישוף, יותר מכל הדברים האחרים, ואני לא מכיר תוכנית שמחזיקה באותו פורמט יותר מ-17 שנה, כל השנה, ונמצאת בטופ של ההאזנה. זה דורש הרבה כישרון ויצירתיות".
דן כנר לא מפרגן
אל תטעו ב"מופרעות הרדיופונית" של הררי, כפי שהוא מגדיר אותה. אין בה דבר קל דעת, מז'אנר ה"יאללה יאללה" והלה*ג*ת המאפיינת אורחים לרגע שהוצנחו אל לב הפריים טיים מתוכניות ריאליטי וקריירות ריקות מתוכן.
הררי הרי בכלל היה טכנאי שיניים. ערב לפני שחתם על חוזה לפתיחת מעבדה, הוא שאל את עצמו אם זה באמת מה שהיה רוצה לעשות עד גיל 65, והתשובה הייתה "לא". אז הוא הניח מאחוריו חמש שנים מול לסתות פעורות ונסע לנואיבה לכפר הנופש, כדי להיות די.ג'יי. על הדרך הוא גם טיפח קריירה כקופירייטר. כמה סלוגנים שהפכו למטבעות לשון יצאו תחת ידיו, ביניהם "הגעת לגיל שאפשר להתחיל" לשוופס, "אין דבר, מחר נקנה עוד אבוקדו", "קיווי עסיסי עם ויטמין סי" ו"חופשי חודשי" לאוטובוסים.
הוא עמד לנסוע לשנתיים לאנגליה כשליח של הסוכנות, מתוך רצון לשנות את תדמיתה של ישראל בעולם, אבל כשהבין שלא יוכל להתפרנס מזה, ויתר על הרעיון, לא בלב קל. הוא גם היה חלק מלהקת פנצ'ר, שהחלה כלהקה הומוריסטית אבל הנפיקה סדרת להיטים, בהם "אמא פולנייה" ו"שיר החתונה", התמודדה בקדם אירוויזיון 1991 עם השיר "בלה בלה" והוציאה אלבום אחד.
אבל כל אלה לא גרמו להררי להתחייב, עד הרגע שבו קיבל פינה בתוכנית של יקיר אביב "שלושים בצל", כדמות בשם פרופסור פה מז'ור, שמנתח שירים, והחליט שזה המקום שלו. ברדיו.
- תיארת לעצמך אי-פעם שהחיים שלך ייראו ככה?
"כששידרתי את הפינה אצל יקיר אביב, אמרתי לו שאני חולם שתהיה לי תוכנית רדיו ואני אהיה מפורסם, אבל זה כבר היה בשלב מאוחר יותר של החיים שלי. בתור ילד בדימונה, הייתי אומר לאמא שלי שכשאהיה גדול אלך לאוניברסיטה, וכשאסיים, אפתח חנות לירקות ופירות. כיוון שחוויתי מחסור בתור ילד, היה לי חלום לפתוח חנות כזאת, כדי שאוכל לאכול פירות וירקות כמה שארצה".
- איך קיבלו בדימונה את השאיפות האמנותיות שלך?
"דימונה דווקא תמיד הייתה מקום תומך מבחינה אמנותית. כנוער, היה לנו חוג דרמה מפותח ומועדון הסרט הטוב. ראינו הרבה יותר הצגות וסרטים מחבר'ה ממרכז הארץ, כי כשאתה נמצא במקום קטן זה כל מה שיש לך. אם יש הצגה, מתלבשים חגיגי והולכים לראות אותה. גם בבית תמיד תמכו בי. במשפחה מרוקאית אין אמירות בסגנון 'למה אתה לא עושה את זה', או 'למה אתה כן עושה את זה'. מהבחינה הזאת, הורים מרוקאים הם הרבה יותר מודרניים, כי התפיסה שלהם באמת אומרת שמה שאתה בוחר וטוב לך איתו, טוב גם להם. ההתייחסות שלהם רגשית ולא רציונלית, לא משנה אם תהיה רופא או תהיה אמן".
- ההורים שלך גאים בך?
"בטח. כשאמא שלי נוסעת באוטובוס והנהג שומע את התוכנית שלי, היא משוויצה בי. אני גם שומע את זה בקול שלהם, כשהם הולכים איתי למקומות ורואים איך אנשים מתייחסים אליי. כל מה שאני היום, קיבלתי מהם: את החדות של אבא שלי וההומור של אמא שלי".
- בניגוד להורים שלך, לתעשייה היה קשה לאכול אותך.
"היה קשה, כי אני ניסיתי לדחוף את המוזיקה המזרחית, והמנהלים הבכירים ברשת ג' אמרו לי 'למה אתה צריך את זה?', וניסו לשים לי מקלות בגלגלים. אבל אני לא חששתי לשבור את ההגמוניה של המוזיקה האשכנזית, כי אמרתי שאם המאזינים יאהבו, הם ישמעו. ואם לא, אז לא. אבל זה לא בא לידי ביטוי רק בהשמעות שירים. אני הייתי השדר הראשון שהוריד את הרי"ש המתגלגלת. שבועיים אחרי שהתחלתי לשדר הפסקתי עם זה. אז כינו את זה 'רדיו רחוב', ואמרו לי שאני הבאתי את שפת הרחוב לרדיו, אבל מבחינתי, זה היה נורא מלאכותי לדבר ככה, במין שפה גבוהה, כשבעצם כולם מדברים עברית מדוברת. אני זוכר שדן כנר קרא לי לחדרו ואמר לי: 'לא מצאתי במילון את המילים סאלאמת ו'תראות'".
"יכול להיות שהדרייב נרדם"
- היום, אחרי ההצלחה, מרחק שנות אור מדימונה, נשארה בך עדיין מחויבות לאוכלוסיות חלשות יותר?
"בוודאי. קודם כל מעצם העובדה שאני תוכנית בידור, וזה לא נוגע רק לאוכלוסיות חלשות, אלא לכולם. כי מבחינת מצב הרוח הלאומי אנחנו מדינה שבה כל שעה משדרים חדשות ואנשים חיים על הקצה עם עצבים מרוטים. אני שובר את המונוטוניות של החיים, אני מפלט בשביל אנשים. אני גם מעורב חברתית. למרות שהתוכנית היא תוכנית בידור, היא עוקבת אחרי עניינים חברתיים ועוזרת לאנשים שקולם לא נשמע. הייתי פעיל מאוד במחאת מחירי הדלק, וכשאני מזהה עוולות חברתיות אני מדבר עליהן בשידור.
"ארגנתי למשל בת מצווה ל-70 ילדות בדימונה שידן אינה משגת, ואני גם מגייס את הצד האחר שאני מכיר, העשיר, זה שיש לו. מבחינת מוזיקה, אני נותן במה לזמרים אנונימיים שאין להם מערכת יחסי ציבור משומנת, בעיקר כאלה שבאים מהפריפריה. אייל גולן התחיל אצלי ואני עשיתי לו את החיבור עם אתניקס, שלומי שבת שחזר מחו"ל ואף אחד לא השמיע אותו קיבל אצלי במה. גם משה פרץ".
- למה אתה לא מתרחב לעוד תחומים חוץ מלייט נייט בטלוויזיה?
"יכול להיות שאבד לי הדרייב המלוכלך, הראשוני, הבועט. בעצם, אולי הוא לא אבד, אלא רק נרדם. הפעם האחרונה שעשיתי משהו כזה הייתה לפני 10 שנים, בגיל 45, כשפתאום נדלקתי על עסקים ונכנסתי כשותף ברשת בתי הקפה קקאו. יכול להיות גם שיש משהו סוחט בתוכנית יומית, שלא משאיר לך הרבה כוח לעשות דברים אחרים, כי צריך כל יום לייצר תוכנית בידור חדשה, עם דברי פתיחה, אקטואליה הומוריסטית, מתיחות. שום דבר בתוכנית לא עובר בלעדיי, הטאץ' האחרון הוא שלי. זה אומר שכמה שעות לפני השידור צריך לעבור על שירים, להמציא גגים, להישאר אחרי התוכנית כדי להקליט".
- עד מתי תעשה את זה?
"לא יודע, אבל אני מקווה שעוד הרבה זמן. לא מעניין אותי להיות בעלים של תחנת רדיו, כי זה לא כרוך ביצירתיות או עשייה. אולי אבנה תחנת רדיו ואשדר בה בדיוק כמו שאני רוצה. אולי אגיע לכנסת כנציג התקשורת".
- סכסוך או סלסול?
בניגוד לשמועות, הררי ואליקו, שני המשפיעים הגדולים בתעשיית המוזיקה המזרחית, לא מסוכסכים. העימות החזיתי הוא בין הזמרים לשדרנים
דידי הררי ואליקו (אלי כהן), שדרן רדיו לב המדינה, הם שני הקולות החזקים בזמר הים-תיכוני כיום. מקדם ההשפעה הגבוה של השניים בתעשייה מייצר תמונה לפיה מתנהל לכאורה מאבק בין השניים, שבא לידי ביטוי מעל גלי האתר, בהשמעות או אי-השמעות של זמרים המקורבים לשניים.
המציאות בשטח שונה. להררי אין סכסוך עם אליקו, ולאליקו אין עניין עם הררי. קשה ליצור הקבלה ביניהם, ועל אחת כמה וכמה בין התוכניות שהם מגישים - לא מבחינת הפורמט, לא מבחינת הקונספט ובטח שלא מבחינת הליין-אפ ואופי התוכנית. למעשה, אין כל קשר בין הבחירות של כל אחד מהם להשמיע או לא להשמיע אמן מסוים. אם יש העדפות כאלה או אחרות, הרי שהן מייצרות עימות בערוצים שמול הזמרים עצמם, ולא אחד מול השני.
כך למשל, לפני שבועות אחדים התגלע סכסוך בין אליקו לאייל גולן, שנחשב למקורבו של הררי. ראשיתו של הסכסוך בכך שגולן סבר שאליקו משמיע אותו ברציפות, מה שהוזיל לטענתו את שיריו. לכך התווספה העובדה שאליקו לא שידר שירים של הזמרות שהופיעו בתוכנית הטלוויזיה של גולן, "איל גולן קורא לך". בתגובה, אסרו מנהליו של גולן על אליקו לשדר הופעה של גולן שהתקיימה בפסטיבל "תימנה". מכאן הדברים הידרדרו, וברדיו לב המדינה הפסיקו לשדר את שיריו של גולן במשך שבועיים. בתגובה ביקש גולן להפסיק לשדר אותו לחלוטין ולאסוף את כל הדיסקים שלו מהתחנה.
במקביל, בנובמבר האחרון טענו מספר זמרים מזרחיים, בהם עומר אדם, ליאור נרקיס וקובי פרץ, כי הררי אינו משמיע אותם. בסביבת אותם זמרים טענו כי הסיבה לכך היא שהם מקורבים לשדרן אליקו. אף אחד מהצדדים כמובן אינו מאשר קיומה של אג'נדה נגד או בעד מי מהזמרים.