לראשונה בחייו, פול מקרטני הקליט אלבום ולא ניגן בו על אף אחד מהכלים. כותב השירים הכי מצליח בתולדות המוזיקה הפופולארית, שיחגוג ביוני יום הולדת 70, הוא כמובן מודל לחיים של סקרנות, פעלתנות, גירויים, יצירה והתנסויות. ויפה לראות איך מקרטני, בכיר אמני הרוק החיים לצד בוב דילן, מאתגר את עצמו ומתרענן. ובעוד אלבומו החדש, והראשון מזה ארבע שנים, מתאפיין בחדשנות מקרטנית בצורת העבודה עליו, דווקא תכניו כולם שמרניים. יש כאן שני שירים חדשים, אבל השאר הם חידושים למה שהגדיר כ"שירים שההורים שלי אהבו לשמוע" וגם "שירים שתרצה לשמוע בהאזנה ביתית לאחר יום העבודה, עם כוס תה".
מקרטני חוזר לשירים שליוו את ילדותו, ובעצם לעידן השירים הפופולריים שקדם לשירים הפופולריים שעיצבו את הביטלס ושהביטלס הירבו לחדש בהופעותיהם בשנים הראשונות ובאלבומים הראשונים. אם הביטלס, ככל עמיתיהם למהפכת הריתם'נ'בלוז הבריטית בשנות ה-60, הושפעו מהמוזיקה השחורה האמריקנית, ובמיוחד במקרה שלהם מהריתם'נ'בלוז העירוני ומהסול, הרי שמקרטני מתעמק כאן בפופ הלבן.
הפופ מתור הזהב שלו טרום שנות ה-50: לפני צ'אק ברי וליטל ריצ'ארד, לפני שאלביס הצמיד את המיניות השחורה למאות מיליוני אגנים של בנות ובנים לבנים. לפני הרוקנרול. מקרטני מבצע שירים שהיו מזוהים עם קולות כמו אלה פיצג'רלד ודני קיי, והכי מאוחר כרונולוגית סאם קוק העילאי, המפתח של דמות זמר הסול המודרני בשלהי שנות ה-50. ומקרטני מפרשן קלאסיקות כתיבה של מחברים אמריקאיים דגולים כאירווין ברלין, פרנק לוסר, הרולד ארלן וג'וני מרסר. זה אלבום של מברשות תופים מלטפות, גיטרות נפח ג'אזיות עדינות, וויברפון מעודן. הפיק אותו טומי ליפומה הוותיק, ומקרטני השתמש כאן , מלבד אירוחים חביבים של סטיבי וונדר ואריק קלפטון, בשירותי להקת הליווי של דיאנה קראל, שבנתה לעצמה קריירה מאד מצליחה מסחרית בעיקר מחידושים לסטנדרטי ג'אז ופופ.
קראל היא, כידוע, אשתו של אלביס קוסטלו, ידידו ושותפו לעבודה לשעבר של סר פול, וייתכן שכך נוצר השידוך ביניהם. ולא בטוח שההחלטה ללכת עם הלהקה שלה מסתברת אמנותית כמוצלחת. מקרטני אמנם מעיד שנהנה מעצם השינוי בצורת העבודה, אבל הוא לא רק בסיסט עילאי אלא גם נגן מבריק ומרתק בשלל כלים אחרים. ותמיד, מהיצירות היותר ניסיוניות ועד ללהיטים הכי קליטים ולכאורה פשוטים שלו, החשיבה העיבודית וההפקתית וטביעות אצבעותיו כנגן עזרו מאד להעשיר את השירים ולייחד את עבודתו.
שירה רכה ואוורירית
כאן מקרטני מגובה בהרכב יעיל לעילא, אבל גם שבלוני ומשעמם. וחבל, משום שגם אם ניסה להשיג את הנאיביות של עולם הפופ מהימים שבהם נולד, מקרטני בהחלט היה יכול להלביש את השירים באופנים יותר מעניינים מההסתפקות בהתקרבות לשחזור מקסימלי של צלילי ילדותו.
בכל מקרה, לפחות כזמר הוא נשמע כאן קצת אחר, כלומר אחר ביחס לעצמו. בכל השירים הוא משתמש בשירה רכה, מלאת אוויר, כאילו שפתיו ממש צמודות למיקרופון כך שאינו משקיע שום אנרגיה וכוחות בשירה אלא בעיקר מלחשש. זה גם גורם למקרטני להישמע, בתוך המסע לשירים מבית אבא הזה, הכי קרוב שנשמע אי פעם להיות אדם בן גילו. כלומר, אי אפשר לטעות בכך שהשירים בני ה-70 מוגשים מפי מאסטר בן 70. וזה ראוי במיוחד לציון משום שרק בשנה שעברה, במסגרת אלבום מחווה לבאדי הולי, מקרטני הפתיע והפליא בגרסה משגעת, מחוספסת ונפלאה ל"זה כל כך קל להתאהב" של הולי. הוא נשמע בה כמו ג'יימס בראון על אל.אס.די או כמו ליטל ריצ'ארד הצעיר והפרוע, וצרח כמו שלא צרח 40 שנים.
כאן, כאמור, הכול הפוך והאנרגיות והחספוס הפכו למתיקות אין קץ. ויש פה לפחות שני שירים לגמרי נפלאים: more I cannot wish you ו-My valentine.
לאוהבי ג'אז ופופ משנות ה-30 וה-40 מזומנת חווית האזנה מקסימה, וקנאי מקרטני כמובן לא יוכלו לוותר. אבל למי שאינם מחסידי התקופה המסוימת ההיא בפופ, עדיף להתאפק ולחכות לאלבום הבא שלו עם שירים מקוריים.