1. קודם כל אי אפשר לא לדבר על החדשות הכי גדולות של השבוע הראשון בגראנד סלאם הראשון של העונה: הכניסה של רפאל נדאל ברוג'ר פדרר. פדרר ונדאל הם חברים לא רעים בכלל. פדרר הזמין את נדאל יותר מפעם אחת לטוס איתו במטוס הפרטי שלו לטורנירים, הם מדברים בטלפון ומסתמסים פה ושם, תמיד היה סוג של כבוד אוברמנשי ביניהם. ונדאל קצת פגע בכבוד הזה ביום ראשון.
נדאל הגיע למסיבת העיתונאים שלפני תחילת אליפות אוסטרליה מחומם מהפגישה של איגוד השחקנים יום לפני זה. בפגישה של איגוד השחקנים עלתה, בפעם השנייה בחצי שנה האחרונה, האופציה של שביתה על רקע שני נושאים: הלו"ז הלא מספיק מרווח (לטענת השחקנים) של העונה, והאחוזים שמקבלים השחקנים מההכנסות של הטורנירים. פדרר, נדאל אמר לתקשורת, לא מדבר על הנושאים האלה כי בשבילו "זה טוב לא להגיד כלום. הכל חיובי. 'הכל טוב מבחינתי, אני נראה כמו ג'נטלמן', והשאר יכולים לשרוף את עצמם".
ההגדרה של "השאר" היא המפתח בסיפור הזה. נדאל, שבשנתיים האחרונות מוביל את המחנה הניצי באיגוד השחקנים, רוצה בעיקר לקצר את העונה ולרווח את הזמן בין הטורנירים. עונת הטניס היא העונה הכי ארוכה בספורט: כמעט 11 חודשים במקרה של שמונת השחקנים הבכירים שמשחקים בטורניר סוף השנה של ה-ATP בלונדון. נדאל שיחק 85 משחקים ב-2011. הוא מאמין שזה המקור לפציעות הבלתי נגמרות שלו. "אולי לפדרר יש גוף מושלם והוא יסיים את הקריירה שלו (רענן) כמו ורד", נדאל אומר, "אני, מארי ודיוקוביץ' לא כמוהו, זה לא בלי מאמץ. בשבילנו, זה קרב".
כלומר: השאר, מבחינת נדאל, זה דיוקוביץ' ומארי - 1 ו-4 בעולם בהתאמה. לדיוקוביץ', מארי ונדאל, שלושה שחקנים שמגיעים רחוק בכמעט כל טורניר ולכן מסיימים שנים עם יותר מ-80 משחקים, יש אינטרס ברור לקצר את העונה: הם מרוויחים הרבה יותר ממספיק על המגרש, אפילו יותר מחוץ למגרש, ורוצים לצמצם סיכונים. רק שלרוב השחקנים בסבב, שרחוקים מלהיות עשירים, אין שום אינטרס לצמצם סיכונים. להפך: הם רוצים לשחק כמה שיותר כי זו הדרך היחידה שלהם להתפרנס. ובדרך כלל, אומר פדרר, "כשאני מקבל החלטות, אני חושב על השחקנים שמדורגים נמוך קודם כל".
השחקנים שמדורגים נמוך מוטרדים מדבר אחד: החלק שלהם בעוגה. בווימבלדון 2011 החלק של השחקנים (סכום הפרסים הכולל) היה 14.6 מיליון ליש"ט - מתוך עוגה של 120 מיליון ליש"ט. סומדב דווארמן ההודי, 86 בעולם, חושב שהשחקנים צריכים להקים איגוד חדש ואגרסיבי יותר "כי אנחנו מקבלים רק 12% מההכנסות ואנחנו אלה שמייצרים את ההכנסות".
לדווארמן יש נקודה. בפרמיירליג שחקנים מרוויחים בסביבות ה-50% מההכנסות השנתיות של המועדונים. ב-NFL שכר השחקנים עומד על 48% מההכנסות. ב-NBA: 51%. השחקן ה-100 ברשימת המרוויחים בטניס ב-2011 (סימונה בוללי האיטלקי) הכניס 299 אלף דולר. בגולף, הספורט הכי קרוב לטניס מבחינת המסגרת (סבב ה-PGA מקביל לסבב ה-ATP), השחקן ה-100 ברשימת המרוויחים ב-2011 (ברייני ביירד מארה"ב) הכניס יותר מ-940 אלף דולר.
הפער הזה קיים כי מאז אמצע שנות ה-90 בגולף יש גאות (טייגר וודס) שכל הספינות (סבב ה-PGA, הטורנירים, ערוצי טלוויזיה, שחקנים) צפות עליה. ב-1996, השנה שבה וודס הצטרף לסבב, רק תשעה שחקנים הרוויחו יותר ממיליון דולר. 91 גולפאים הרוויחו את הסכום הזה בשנת 2009. בטניס הגאות (פדרר, נדאל) פשוט לא מרימה את ספינת השחקנים מספיק גבוה. והאג'נדה של נדאל (קיצור העונה), למרות שזו בפירוש לא המטרה שלה, מנסה להטביע אותה.
2. אחת הסיבות לקונפליקט הלא מודע בין נדאל (ובמידה רבה גם מארי ודיוקוביץ') לרוב השחקנים בסבב היא הדיקטטורה המקצועית של הרביעייה הבכירה בטניס. פדרר, נדאל ודיוקוביץ' זכו ב-30 מ-32 הגראנד סלאמים בשמונה השנים האחרונות.
מארי הגיע לשלושה גמרי גראנד סלאם ולפחות לחצי הגמר בכל ארבעת הטורנירים ב-2011. "אני יודע שמארי לא זכה בגראנד סלאם", אומר אנדי רודיק האמריקאי, לשעבר 1 בעולם (היום 16), "אבל אני חושב שהוא שחקן אדיר. יש חלוקה ברורה בין ארבעת הראשונים לכל השאר".
החלוקה הזאת קצת סותרת את המסורת של הטניס. בשמונה השנים בין 1991 ל-1998, למשל, 14 שחקנים זכו ב-32 גראנד סלאמים. זה 14 שחקנים שמשכו קהל וספונסרים וערוצי טלוויזיה לכל טורניר בכל מקום, לעומת ארבעה שעושים את זה היום. פלא שהאג'נדה של שלושה מהם מתנגשת עם האג'נדה של מעמד הפועלים?