שיבוש הנוהל האוטומטי, המעביר את החזקה לאם על ילד בגיל הרך, הוא רעיון המהלך אימים בעיקר על נשים. אם אכן יושלם הליך החקיקה ותבוטל ההטבה, או שמא נכנה אותה - ההעדפה, ייאלצו רבות לשאת ולתת עם אבי הילד על הסדרי הראייה ולא להכתיב תנאים.
האם אפשר בכלל לנהל דיאלוג עם גברים? לסמוך עליהם, שגם אם הפיוזים שלהם נשרפים הם עדיין חותרים להיות אבות ראויים? האמנם בעלים נקמנים לשעבר מסוגלים להבין את משמעות מעשיהם, אם היא לא מוגשת להם עם שליח ביד, בנוסח משפטי ולאחר תשלום האגרות?
אכן, יש משהו מעורר פלצות באפשרות, ששני אנשים שאהבו וחשקו בילד משותף, מסוגלים להתהפך זה על זו ולקחת את הילדים שלהם כשבויים. ואף על-פי כן, זה קורה אצלנו בבתים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ולפעמים אלה הן נשים, שמנצלות את חוק חזקת הגיל הרך על מנת לשבש באכזריות את הקשר בין אבות לילדיהם.
נכון, גברים נוטים לפעול באופן חמור יותר במקרים של אי-הסכמה; ואף על-פי כן, אין זה הוגן ואין זה הגון להסיר באופן גורף את האחריות למציאת הסדר משמורת משותפת מהצד השני.
לטענת ועדת שניט, טובתו ואופן מימוש זכויותיו של ילד על-ידי הוריו במשותף צריכים להיבחן באופן אינדיבידואלי בעת קביעת הסדרי ההורות בגירושים. אי-לכך הציעו החברים בה לקבוע בחוק קווים מנחים לקביעת טובת הילד על-ידי בית המשפט. זוהי תמצית המסקנות, והיא חלה על ההורים רק כשאינם מגיעים להסכמות ביחס למשמורת על הילד.
קראתי שוב ושוב את 3 המשפטים האלה, הם נראים לי אלמנטריים.
להסכים על המובן מאליו
יש לי שני ילדים. לכל אחד אבא משלו, שעמו אני קשורה בנפרד בחוזה, שעיקרו המשמורת המשותפת. זה ודאי נשמע מסובך למי שאינו מעלה בדעתו להיקלע לסיטואציה שכזאת, אולם להסדרי ההפרדה קסם משלהם, הם מקבעים את הסדרים מחדש וממסדים סביבם שגרת חיים מלאה, אחרת, המשוחררת מייסורי העבר. כל אחד, בימים שלו, משוחרר לגדל את הילד על-פי דרכו ועם זאת גם בעצה אחת עם שותפו.
על אף שהם טמונים במגירות ומי יודע היכן, אנחנו מקיימים את החוזים הללו כסדרם וברוחם. לא שמישהו מאלה הנוגעים בדבר זוכר בדיוק באיזה חג נופלת המשמרת שלו. הלא לכל הסעיפים הקטנוניים הללו, שנועדו לשמש זוגות שאבדה יכולתם להידבר ביניהם על הדברים הפשוטים ביותר, אין אנו נזקקים, השבח לאל. זאת משום אנחנו מסכימים תמיד על עיקרון אחד: אם לילד יש אבא ואימא בעולם, הם אמורים לחלוק בגידולו. הם, כלשון הביטוי המשפטי, השומרים שלו והם שותפים בו ומכאן הכול נגזר.
איך שלא נתנהל בתוך הסרט הזה של "אימא ואבא הודיעו שהם לא מסתדרים ולכן הם נפרדים", כדאי שנשוב ונזכיר לעצמנו שבקהל הצופים יושב ילד יקר, שבאהבה נוצר וחייו מתפרקים לנגד עיניו. נכון, הם הולכים להיבנות מחדש, אבל זה לא אומר שהוא לא הולך להיות קרוע מאוד - בין הבתים והנאמנויות הצולבות.
ומילה לאחיי ולאחיותיי המתגרשים והמתכתשים: אלמלא רוחה הקדושה של המשמורת המשותפת, לא היה יוצא לנו דבר מכל הטררם הזה של הגירושים. בשביל מה לעבור בשיניים חשוקות את הסיוט, אם הוא לא מוליך לחיים טובים יותר, בהם שוררת חלוקה הוגנת של הנטל והאחריות? אם כבר נפלנו בסטטיסטיקה, למה לא לחתור לאופציה הטובה ביותר, שבה הילדים, קודם כל הילדים, יזכו ליהנות מכך שיש להם שני הורים שמסוגלים להתנהג כמו מבוגרים אחראיים?
בחסות רעיון המשמורת המשותפת, אוחזים שני הצדדים בהסכמה הקדושה, שכל אחד מהם חיוני במידה שווה לרווחת הצאצא המשותף, וכי עליהם לכבד את עצמם וזאת זולתם. מי שאינו מסוגל להכיר בך, קודם כל בכך, נידון להפוך את הרגעים הקודרים בחייהם של הורים למכוערים.
כך, שאם וכאשר שני אנשים אינם מסוגלים להסכים ביניהם על המובן מאליו, כנראה שבאמת נגזר עליהם למסור עצמם בידיהם של מבוגרים אחראיים בעלי הכשרה, שאולי יצליחו לצמצם במשהו את העוול שעומד להיגרם לבני-הערובה.