א.
"אני לא מאמין שקמתי כל-כך מוקדם", אמר חייל מהצפון. "לא בדיוק הסבירו לי לאן אני צריך ללכת", הוסיף חייל מגבעתי. "זו תחושה שזורקים עלינו, שלציבור לא אכפת מאיתנו". חייל אחר, קצין, סיפר שנאלץ לקום בארבע וחצי. ברדיו דיברו על ה"סיוט" ושידרו ממוקדי האסון. אחד-אחד התוודו החיילים על רגשותיהם. במיוחד נגע ללבי סיפורו העצוב והקשה של חייל תושב השרון שמשרת בדרום: עד עכשיו היה עולה על הרכבת בנתניה ונוסע עד באר שבע. עכשיו הוא לוקח אוטובוס בנתניה ומחליף בתל אביב. ישבתי בבית והדמעות פשוט זלגו להן מעצמן.
לא הייתי היחיד שחש כך. "זו יריקה בפרצופם של החיילים", אמר מתן וילנאי והתגעגע לימים שבהם העריצו את חיילי צה"ל כשעברו ברחוב ולא ירקו בפרצופם. "זו החלטה מכוערת אשר מבזה את צה"ל", הכריזה מירי רגב וכינסה את ועדת המשנה לכוח אדם ומילואים לישיבה מיוחדת בגלל חייל שקיבל שעה וחצי ביציאה על איחור.
"מזה בדיוק חששתי!", היא קראה בעוז, ושאול מופז איים לעצור את התקציבים. במקביל, נערכו הורים לחיילים לחסום בגופם את הקרונות. בסוף עוד ייחטף לנו חייל, ביטא אחד ההורים את הפחד הנורא מכול, והכתב הרכין ראש. רק זה מה שחסר לנו.
יחד עם המגישים ברדיו חישבתי נוסחאות מסובכות של קרונות חלקי חיילים על גרף של שעות עומס. דרך השחזורים של אזרחים ממש כמוני חוויתי את הצפיפות בקרונות הקפואים. את התחושה הנוראית הזו שבכל רגע יכול חייל פשוט לעלות לרכבת ולעשות בה כרצונו. כלומר, להירדם.
אין ספק שפרשת הרכבת והחיילים הציבה בפנינו שיא חדש של מופרכות. מה היה שם, בעצם? למי אכפת? עניין טכני וחסר חשיבות שבהיעדר משהו מעניין יותר הפך לדבר הכי דרמטי בעולם למשך יום או קצת יותר. מערכת הסעה לחיילים; היש דבר משעמם יותר על-פני הפלנטה הזאת?
אבל איפה, אנחנו קיבלנו קרנבל. רכבת חיילים? הייתה זו רכבת הרים של רגשות! הכול היה שם: המתח (יגיעו לבסיס או לא יגיעו?), האימה (הו, קרונות גדושים וזיכרונות אפלים), האכזבה (כל-כך הרבה נותנים החיילים למדינה, וזה מה שמגיע להם, אוטובוס), התקווה (עוד יש סיכוי לשנות), הדמעה של אם המלווה את בנה לתחנת ההסעה, גאוותו של האב.
ב.
תמיד אנחנו נדבקים לשטויות ותמיד סוער אצלנו, אבל איכשהו ברוב הפעמים כל סערה - מופרכת, מופרזת וקצרת טווח ככל שתהיה - משקפת משהו מבפנים, הדבר שאנחנו קוראים לו התת-מודע הקולקטיבי. היא אף פעם לא עומדת רק בפני עצמה, תמיד מרמזת על משהו גדול יותר. וכך, כששני אידיוטים רבים בריאליטי זה בעצם קרב מכריע על דמותה התרבותית של ישראל.
ולכן השאלה היא במה אנחנו באמת מתעסקים כשאנחנו מתעסקים בעניין האידיוטי הזה של אוטובוס במקום רכבת. מירי רגב ומתן וילנאי נתנו לשאלה הזו תשובות שונות, כל אחד מהם מתוך תת-המודע שלו: מירי רגב התייחסה לחיילים כמו אל תינוקות בני שנתיים - הם צריכים לקום מוקדם, אמרה בכנסת, וזה לא מקובל עליי. היא מגוננת עליהם כל-כך. למה?
ומתן וילנאי ביטא השבוע בשולי ראיון ברדיו את הגעגוע לימים שבהם העריצו אותו, סליחה, את חיילי צה"ל. זה היה עצוב, ילדותי ומנותק; לא הצלחתי למצוא, אף שהשקעתי בזה שעות, איך חיילים ברכבת של יום ראשון זה דבר נערץ אבל חיילים באוטובוס זו יריקה בפנים. לשאלה למה בעצם אנחנו צריכים להעריץ חיילים עוד לא הגעתי.
נדמה שעבור רגב החיילים הם ילדים ועבור וילנאי הם מלאכים, שני מצבים אידיליים ושבירים שאסור לפגוע בהם או אפילו להטריד את מנוחתם. האופציה של לקום שעה קודם מוזכרת כאילו מדובר בכיתת יורים. נסיעה באוטובוס נדמית למי שמקשיב להם כעינוי סיני. פשוט מגוחך.
הגנת יתר היא ביטוי מובהק של חרדה. לא יודע מה איתכם, בעיניי כל סערת הרכבת המיותרת הזאת הייתה ביטוי לפחד חדש: שאולי אנחנו חלשים יותר מאויבינו. אם זו הזעקה סביב אי-נוחות מינימלית של כמה חיילים בבוקר יום א', רק דמיינו לעצמכם מקרה מבחן משמעותי יותר.
אולי זו המורשת של מטה המאבק למען גלעד שליט: החל*ש את החייל, מ*סכ**ן אותו. בכל מקרה, אם בתחילת בוקר יום ראשון השבוע הצחיקה אותי ההתעסקות עם הרכבת, לקראת יום שני בצהריים היא כבר העציבה אותי.
ג.
דבר אחר שהטריד אותי השבוע תוך כדי הרכיבה על רכבת ההרים היה ניסוח נוסחה סופית שתסביר את הפער בין הנכונות הרבה שלנו להתעסק בפרטים הכי קטנים כשזה נוגע לסוגיות הכי שוליות לבין ההתעלמות המוחלטת מהפרטים כשזה נוגע לדברים החשובים.
השבוע הצלחתי ללמוד כמה מושבים יש בכל קרון בכל מסלול, כמה אוטובוסים עמדו לרשות כמה חיילים, כמה מהם נוצלו, על כמה עמדו אחוזי ההצלחה במבצע הסבוך, כמה זמן לוקח לחייל שעולה על הרכבת של שבע בבאר שבע להגיע לחוצות המפרץ בחיפה. מיליון פרטים מיותרים לחלוטין, ובכולם שלטתי - גם אם ליום אחד.
אבל כשניסו לדבר איתי השבוע על שר השיכון אריאל אטיאס ועל הקריטריונים שהוא מעביר לזכאות לדירות נ"ר (נכסי רכישה של משרד השיכון בדיור הציבורי) איכשהו לא הצלחתי לקלוט כלום. זה לא יותר מסובך, וזה בטח יותר חשוב. גם התקשורת, שיצאה מגדרה כדי להסביר לי את האתגרים הסבוכים של תעשיית הרכבות העולמית, לא עשתה דבר כדי להבהיר את התמונה - הדי פשוטה בסך-הכול - של אטיאס מכופף את הקריטריונים כדי שיעזרו בעיקר לחרדים, ולא, סליחה על הפופוליזם, לחיילים משוחררים.
אגב, זו יכולה הייתה להיחשב ליריקה לא בפרצופם של חיילינו ובביזוי כבודם, אבל זה לא נאמר בשום מקום. מש"ל.
ד.
כנ"ל בנוגע לשביתה שהתחוללה השבוע ולנו לא סיפרו. לפחות לא במשדרים מיוחדים שנמתחו על-פני שעות. צריך היה לקרוא את כל האותיות הקטנות בכל העיתונים. הייתה זו השביתה הגדולה ביותר בענף העבודה הקבלנית עד היום. כמאה מורי קבלן המועסקים ב-15 מוסדות חינוך ברחבי הארץ שבתו. הם מייצגים כ-1,500 מורי קבלן ברחבי הארץ. זהו מאבק וזוהי שביתה עקרוניים וערכיים מאין כמותם. ראוי היה שנדע עליהם יותר.
ראוי, אז מה. אז עכשיו אני יודע הכול על האווירה בתחנת הרכבת של בנימינה בימי חמישי אחר הצהריים, אבל אין לי כמעט שמץ של מושג על מורה הקבלן בתוכנית היל"ה המופעלת על-ידי החברה למתנ"סים, לא סיפרו לי על שכר המינימום שלו, על זה שהוא נקנס אם תלמידים לא מגיעים לכיתה (מדובר בנוער שנשר מתוכנית הלימודים הרגילה) או על זה שבכל שנה מפטרים אותו מחדש.
אבל אני יודע כמה זמן ישן כל חייל שעבר בתחנת רכבת השלום. את זה שאלו בטלוויזיה, פשוט.
ואין לי מושג על מהגר העבודה, או על הפליט, או על המסתנן - קראו לו לפי השבט החברתי שלכם - שקפא למוות השבוע בגינת לוינסקי בדרום תל אביב. אף אחד לא סיפר לי אפילו כמה מעלות נרשמו בלילה הזה. מישהו העדיף שאדע יותר על דברים אחרים לגמרי, חשובים הרבה פחות. מישהו החליט שאהפוך למומחה בכל התרחישים האפשריים לפריימריז בקדימה. מישהו חושב שהתככים בתוך משפחת הרב עובדיה יוסף חשובים יותר ממצב העזתים, וכך הלאה.
אז אולי לא הצלחתי לנסח את המשוואה, אבל את תוצאותיה אנחנו מרגישים בכל יום שעובר, ונחלשים עוד קצת.
הרהור
מירי רגב התייחסה לחיילים כמו אל תינוקות. הם צריכים לקום מוקדם, היא אמרה. הדמעות פשוט זלגו מעיניי