לעומת הדורז, מאהבות חיי המוזיקליות, פרל ג'אם מעולם לא דיברו אליי. וזה לא רק הצל של נירוונה וקורט קוביין זצ"ל. אלו גם כל השנים אחרי ההתפוצצות של סיאטל, שבהן נותרה עבורי להקה מבצעת מצוינת של רוק אמריקני שמרני ואפור.
סרטו התיעודי של קמרון קרואו, שהגיע כעת ל-VOD בכבלים ובלווין, לציון 20 שנות פעילותם, הניע אותי באופן שהוא כנראה ההישג הכי גדול שסרטי תעודה שכאלו יכולים לייחל אליו. הוא ייצר אצלי, לראשונה מזה 20 שנה, הרבה אמפטיה לפועלם. המעריצים כמובן מתמוגגים מהסרט, אבל הנאתי ממנו אינה מובנת מאליה. והקרדיט מגיע לא רק למיומנות טווית הסיפור וההתבוננות של קרואו, אלא בעיקר לאינטימיות של חברי הלהקה בינם לבין עצמם, איתו, ועם אוהדיהם. כי המרכיב הכי מובהק לדמות הלהקה שמצטייר מקטעי הארכיון ומהראיונות כאן, הוא החום והאנרגיה הפנימיים שמתורגמים החוצה באופן בלתי אמצעי.
החום והנעימות שלהם, שכמובן איחו משברים אישיים ויצירתיים בהרכב, ניכרים גם במפגשים עם מוזיקאים עמיתים: מהחבר הקרוב כריס קורנל ודרך המנטור ניל יאנג ועד עשרות מוזיקאים מכל קשת הרוק. והיה לי קל לצלוח בעניין את השעתיים התיעודיות גם משום שזו דרך מעולה לפגוש באנשי הלהקה בלי להתעכב על השירים עצמם, שמוגשים כאן כמובן ערוכים, מקוצרים, דגומים. אז שיריהם עדיין לא מעניינים אותי ויסלחו הקנאים, אבל הדוקו-רוק הזה מעמיד דיוקן מעניין ומלא כבוד והערכה ללהקה שהסתברה כאחת השורדות הגדולות משנות ה-90. מומלץ, וכאמור לאו דווקא לאוהדי הלהקה.