לא חשוב כיצד תתגלגל פרשת נתן אשל, נגד אדם אחד כבר ניתן להסיק מסקנות - ולא בהכרח מחמיאות: היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין.
בין שאשל יתברר כצח כשלג טרי ברכבל העליון של החרמון, ובין שיימצאו נגדו ממצאים שיוליכו לצעדים משמעתיים ואף פליליים, יצטרך וינשטיין להסביר לציבור את התנהלותו שלו בפרשה, שהתאפיינה בגרירת רגליים ובחוסר רצון לקדם את בירור העובדות. חוסר מעש הגובל בטיוח, לפחות למראית-עין.
וינשטיין הוצנח לתפקידו מן החוץ, כמי שמייצג צורת חשיבה הפוכה לזו של קודמו בתפקיד, איש הממסד המשפטי מני מזוז. ואולם ראוי שוינשטיין ילמד משהו מאופן התנהלותו של מזוז בימיה הראשונים של פרשת משה קצב. פחות משבוע לאחר שמזוז זומן לפגישה בהולה עם בעל השמחה, שחשב שפעולת מנע תציב את היועץ לצדו, כבר הורה מזוז על חקירה פלילית מלאה. לא בדיקה, לא תרגיל אחר. חקירה כהלכתה.
גם בעניינו של נתן אשל סימן מזוז את הכיוון הנכון: הוא יעץ ל-3 הבכירים בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה. לא לנציב שירות המדינה, לא לממונה על מעמד האישה במשרד ראש הממשלה. לראש התביעה הכללית. אבל וינשטיין החליט לנתב את העניין לנציבות, בנימוק שקצות החוט הראייתיים בשלב ההוא העלו חשש לעבירות משמעת ותו לא.
לא ראוי שהיועץ המשפטי יהיה האחרון ללמוד את העובדות. הוא זה שצריך להוביל את הטיפול של רשויות החוק בעניין. אם 3 הבכירים מסרו פרטים שיש בהם חשש לא להטרדה סתם, אלא לכך שאשל הטריד מינית ואולי אף ביצע מעשים מגונים בעובדת הלשכה ר', היה צריך וינשטיין לדעת זאת, ולא מהעיתון. אם לא ידע - זה מחדל. אם ידע ולא פעל - זה עלול להיות חמור אפילו יותר.
אין להמתין לתלונה
בעידן שאחרי פרשת קצב, ופסק דינו החלוט של בית המשפט העליון, אין מקום להעלמת עין מעניינים כאלה בשירות הציבורי, ובוודאי בלשכות הרמות ביותר.
הנימוק שעד רגע זה לא הוגשה ליועץ או לרשויות האכיפה תלונה רשמית מצד ר' אינו משכנע: בתחום עבירות המין וההטרדות המיניות, ובוודאי כאשר מתקיימים יחסי מרות ופערי מעמד בלשכות הבכירים - אין להמתין עד לתלונה מצד הקורבן כדי לפתוח בבירור.
וינשטיין גיבה את התנהלותם של לוקר, האוזר והנדל שפנו אליו עם המידע. הגיע הזמן שיגבה גם את ר', גם אם היא נרתעת מלהתלונן רשמית.