משה נאור נהנה לרתום את הכרכרה לפני הסוסים. כמה חודשים אחרי שסיים את לימודי המשחק בסטודיו של ניסן נתיב, אסף קבוצה של צעירים והבטיח להם שיביים אותם להצגה שתעלה על הבמה, בלי שיהיה לו מושג בבימוי, וכך היה. כשמונה בגיל 36 למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, בלי שהיה לו ניסיון קודם בניהול של גוף כלשהו, הוא צעק דיו לסוסים ויצא לדרך. בהמשך, כשמנכ"ל התיאטרון התפטר ונאור מצא את עצמו בתפקיד המנהל האדמיניסטרטיבי בנוסף לג'וב המקורי שלו, הוא למד תוך כדי תנועה, תוך שהוא מסתמך על היותו בוגר מגמה ריאלית ועל מה שהוא מעיד כמוצאו העיראקי, ערובה ליתרון בגישה לכסף.
בינתיים השיטה שלו כנראה עובדת. בשנה הרביעית לכהונתו כבר ריבע התיאטרון את מספר המנויים, כשהיעד לשנה הנוכחית עומד על 15 אלף מנויים. גם אם הוא עוסק לעתים בחומרים שלא היו הבחירה הראשונה שלו, אלא אילוץ מסחרי, הוא משתדל לדבוק במשנה שלו - להביא רוח צעירה, לוחמת, מוחה ועמוקה לתיאטרון הצפוני, שבמשך שנים סבל מתדמית בעייתית שעדיין רודפת אותו היום.
"זה שהניהול האמנותי לא נמצא בראש הפירמידה זאת המחלה של התקופה שלנו", הוא אומר בכעס. "במקום שיתעסקו בעיקר, כולם מתעסקים בצורך לשרוד, ולכן מעלים הצגות מסוג מסוים שאמור להכניס כסף. גם כתבי התרבות, שאמורים לכתוב טקסטים שנכנסים לעומק מסוים, משתמשים ברכילות ובשמות של מפורסמים".
- גם אתה חלק מהמשחק הזה.
"הגעתי לתיאטרון מאוד צעיר, כשהוא היה במקום די נואש, אחרי ניסיונות שונים ומשונים להחיות אותו. היה לי מזל שהגעתי צעיר מדי לתפקיד, כי הייתי תמים. שאלתי את עצמי לאיזו נישה אני צריך להיכנס; מה הגופים הגדולים האלה מתל אביב, שמייצרים הצגות ומפזרים אותן ברחבי הארץ להיכלי תרבות, לא עושים. לא הייתה לי מחלקת שיווק, ולכן לא היה כוח שיפעל עליי וינסה לגרור או להשפיע עליי להתמסר לחוקי השיווק, כדי להחזיר את 'השפיות' ליצירה. יכולתי לא לעשות רק כדי למכור; לבדוק אם המחזה משקף את המציאות, אם הוא מזכך את הצופה".
- לא הגיע הזמן לחילופי דורות גם בתיאטראות הגדולים?
"איגוד הבמאים כל הזמן מדבר על זה. אני בהחלט חושב שלמנהלים אמנותיים ואדמיניסטרטיביים צריכה להיות קדנציה".
- לא מזמן התלוננת ששלוש שנים לא הספיקו לך. כמה זמן אמורה להימשך קדנציה?
"שמונה עד עשר שנים. אבל אני לא חושב שזה הנושא הבוער. יותר חשוב זה לשנות את נאותות ההפקה, לשמור על חופש אמנותי, להגדיר את תקציב התרבות, ואז לא יחששו להחליף הנהלות מהפחד של מה יקרה אחרי שההנהלה הנוכחית לא תהיה שם יותר, שאולי הכול יתמוטט".
- כולם מקטרים על היעדר תקציב. מה עושים?
"מנסים להסתכל על הכוס המלאה. כמי שרואה את עצמו כסכר תרבותי, אני מנסה לתת לקהל איזושהי אלטרנטיבה מזככת תחת המגבלות שיש. הקהל סובל זוהמה בטלוויזיה, מותקף על-ידי משווקים באייפון, והתיאטרון יכול וצריך להיות נקי מזה, כי אין בו פרסומת סמויה. אתה יודע שמקסימום רוצים למכור לך מנוי".
- אגב, למכור מנוי, זה מה שהוביל להפיק קופרודוקציות עם תיאטראות מתל אביב?
"שיתופי הפעולה עם תיאטראות אחרים היו כבר לפניי, כיוון שהם מביאים מספר הרצות גדול ועונים על הקריטריונים שאנחנו חייבים לעמוד בהם ולא דווקא על צורך כספי. אני עדיין לא יכול להכריז על עצמאות, וכן, לפעמים אני חפץ בקאסט מסוים שהוא יקר ואני לא יכול לקחת על עצמי את הסיכון ליפול לבד".
- אז שיתופי הפעולה האלה הם עוד דרך לקבל כיסוי תקשורתי, וכדי להביא כוכבים לחיפה.
"יכול להיות שגם זה משפיע. זהר שטראוס, עודד קוטלר, לאורה ריבלין ומשה איבגי חתומים אצלנו. גם הם מחפשים פרנסה כמו כולנו. כל עוד נוכל לפרנס אותם הם יישארו. מנשה נוי הופיע אצלנו כי הוא לא רצה להתחייב לפרויקט של שלושים הצגות בחודש, והוא רצה לעשות אמנות ולא לחסום אפשרות לעשות פרויקטים אחרים. אבל אני לא מסכים לזה שהתקשורת כותבת עלינו כי אנחנו מופיעים במרכז. כשהעלינו את 'מי דואג לילד' בשיתוף עם סימפונט רעננה, הם הגיעו כולם, כי הם היו צמאים לאירוע".
- לא תעלה אצלך למשל את "בוסתן ספרדי" או מחזמר על-פי שירי דני סנדרסון.
"אני אקח את מאיר אריאל, כי יש לו נגיעה חברתית והייתה לו אמת שמשקפת את המאיון העליון של האנשים המודעים בארץ. זה לא שאני חושב שהוא טוב מסנדרסון, אבל אולי זה המקום של הבימה להרים הפקות כמו 'בוסתן ספרדי'. תיאטרון חיפה לא צריך לעשות מה שאחרים עושים אלא לבדל את עצמו".
- ולשחק בליגה של החאן.
"כן, רק שלחאן יש אולם של מאתיים מקומות ולנו יש 800 באולם הגדול, מה שמזמן הפקות מסוג אחר. אני אוהב מה שמיקי גורביץ' עושה בחאן, אבל לו טוב לעבוד עם האנסמבל שלו, ואני אוהב לעבוד עם שחקנים שונים, וגם עם כוכבים. הבמה הגדולה עושה לי טוב. את העבודה עם אנסמבל עושה קבוצת הצעירים שלנו, 'החיפאית'. זה כמו בערוץ מסחרי - בפריים טיים אתה משבץ תוכניות שמתקשרות עם קהל רחב, ובפרה פריים אתה יכול לתת תכנים אחרים".
- אבל הקהל לא משתנה, והוא לא נעשה צעיר יותר. רובו מלבין.
"תבואי לראות את איזראל ז'ורנל, הפקה של החיפאית, ותראי כמה קהל צעיר מגיע".
- וזה שוב, לקבוצה הצעירה, לא להצגות הרגילות שרצות.
"יש שיעור גבוה של קהל מנויים שהוא נאמן ומבוגר, ואני לא רוצה שיבואו ויתאכזבו ממה שהם רואים. 'יוליסס על בקבוקים', למשל, הביאה לתיאטרון צעירים וערבים, שלא באים לתיאטרון הרפרטוארי. חיפה הוא מקום אמיתי, עם קהל מגוון מכל מיני מגזרים - ערבים, יהודים, אמנים יוצרים, וחיפה היא עיר מתפתחת ששואלת את עצמה איזו אלטרנטיבה היא יכולה לתת לתושבים שלה".
- אז למה אתה גר בתל אביב?
"כי אני אבא לשני ילדים קטנים, בן 3 ובת שלושה שבועות, ואשתי, שירי, ואני מבינים שאנחנו צריכים כרגע לגור קרוב להורים שלה, שגרים ברמת השרון, ואין לנו ברירה אלא להפקיד את האוצרות שלנו בידיהם. מדי פעם אני מאתגר את שירי ואומר, בואי נארוז ונברח".
- בוא נחזור קצת אחורה, למשה נאור השחקן והבמאי. אפשר להתפרנס מתיאטרון?
"אם במאי רוצה לעשות מחזות זמר לחנוכה, שלאגרים למיינסטרים וחומר יותר נמוך, הוא יכול להתפרנס לא רע. אבל גם אלה שעושים את זה רוצים לגעת במקומות יותר כואבים ועמוקים. עשיתי כמה שלאגרים גדולים לפני שמוניתי לתפקיד בחיפה, את 'הכתובה' בהקאמרי, שרצה שלושים פעמים בחודש, את 'נודניק' בהבימה, אבל ידעתי שזה לא יהיה לאורך זמן, וזה מפחיד. כדי להתפרנס ככה אתה צריך להשתעבד לסוג מסוים של חומרים".
- הכנסת לחוזה שלך בחיפה בימוי של הצגות?
"ודאי. אני משתדל לביים שתיים בשנה, אחת של חיפה ואחת בתיאטרון אחר. השנה בחרתי לביים בחיפה את 'אנשים קשים' עם משה איבגי, עם חליפה נאטור ועם הלנה ירלובה, קאסט מפואר למחזה מפואר יותר (מאת יוסף בר-יוסף). התחלנו חזרות והוא יעלה באפריל".
- ואיך אתה מחלק את הזמן בין הבימוי לניהול ולמשפחה?
"לפני כניסה לחזרות אני באטרף של לסגור כמה שיותר דברים לפני שאני מתכנס לתוך עצמי. יש לי עוזרת במאי ועוזרת אמנותית, שממשיכה לתפעל את הדברים בתיאטרון. אז אני מסיים את החזרה, רץ להוציא את הילד מהגן, מנשק את הקטנטונת, מדליק די.וי.די וחוזר לעבוד".