דמיינו לכם משחק על האליפות. המשחק האחרון של העונה, עוד מחצית אחת ודי. המשחק צמוד: הקבוצה האהודה שלכם מפגרת או מוליכה בשער אחד בלבד, בנקודה אחת, ואז... הופעה של מדונה! אתה כולך בטירוף, ברגע ההכרעה של עונה שלמה ופתאום - ווג, ווג, לט יור בודי מוב טו דה מיוזיק.
מיד נשוב לקבליסטית, אבל קודם כל קצת על אירוע השיא של הספורט האמריקני - הסופרבול שנערך לפנות בוקר (ב') והסתיים בניצחון 21-17 של ניו יורק ג'איינטס על ניו אינגלנד פטריוטס. לא אלאה אתכם בכל אותם נתונים סקסיים על מחירי הפרסום, מספר הצופים וסכומי ההימורים, אלא רק אצמד לקו שנראה לי הרלוונטי ביותר לצופה הישראלי: לא חובב גדול של פוטבול, אבל רוצה להיות חלק מההפנינג.
לזכות השידור מארצות הברית, שהושלם באולפן ערוץ הספורט (לא באופן חזותי: הצופים שמעו את קופמן, שלח וטלפז, אך לא ראו אותם) ייאמר שהוא בהחלט הצליח לשלב גם צופים שאינם אוהדים שרופים של אחת משתי הקבוצות, או אפילו של המשחק עצמו, בלהט האירועים. הבילד-אפ לקראת המשחק מסתמך פחות על תחושות ו"צבע" (כמקובל למשל בכתבות שמכינים באולפן ליגת האלופות), ומביא באופן מקוצר ויעיל ביותר את סיפור העונה של שתי הפיינליסטיות. כך התייצבתי לשירת ההמנון, כשאני יודע, פחות או יותר, את רוב מה שיש לדעת על הג'איינטס והפטריוטס.
"אמריקה אמריקה" ו"הדגל זרוע הכוכבים", והקהל באקסטזה, במיוחד בכל פעם שעולה על המסך תמונה של פלוגת חיילים צופה במשחק באפגניסטן הרחוקה. הנה חומר למחשבה עבור ההתאחדות לכדורגל: שירת התקווה לפני משחקי נבחרת, כשברקע תמונות של חיילים קרביים מגבול עזה או לבנון. כמובן שהבמאי במגרש יוכל להתמקד מיד בפנים של כיאל ועמאשה, וכך תהיה גם כותרת.
בחזרה לאצטדיון באינדיאנפוליס. השידור משובח, ה-HD פנטסטי, כיסוי המגרש וזוויות הצילום מעורר קנאה. מדובר בבית ספר גבוה לשידורי ספורט. צפה ולמד כיצד עושים זאת נכון. לערוץ הספורט קשה אמנם למלא את כל הפסקות הפרסומת בקליפים שהכין מראש, אבל בסך הכל, מעבר להפסקות התכופות המעצבנות לכשעצמן, השידור קולח. הדיוט שכמוני הצליח להחזיק עד לסוף, כולל הטאצ'דאון המרגש של הניו-יורקרים סמוך לסיום, ובכל זאת, כיאה למי שתופס את הספורט כחיים עצמם, ולא כמשהו שגדול מהחיים, לא הצלחתי להבין איך באמצע משחק כה מותח, אפשר לצאת להפסקה של יותר מחצי שעה ששיאה הופעתה של הגברת הזקנה. כי ספורט, הוא קודם כל מצב רגשי, לפני שהוא בקיאות וסטטיסטיקה: השידור המעולה של הסופרבול ה-46 הצליח ללמד אותי את כל הפרטים הקטנים, את התמונה הגדולה, שכל תמציתה הוא נקניקיה והופעה בהפסקה, כנראה שלא אבין לעולם.