לפני כחצי שנה החלטתי גם אני, כמו רבים מחבריי ובני משפחתי, להחזיר לגורמי הקליטה את שם המשפחה ש'השאילו' לי עם עלייתי לישראל בתחילת שנות השמונים. מאז, אני לא עוד "ישראל פיקדו", אלא "ישראל אדנה יסמני".
בתרבות האתיופית, בדומה למבנה התנכ"י, איש ואישה נושאים "שם פרטי" ו"שם אב". כלומר, 'ישראל אדנה' הוא למעשה "ישראל בן אדנה" (כמו יהושע בן נון, אם תרצו). לרוב, מציינים גם את שם הסב מצד האבא, מכאן ששמי המחודש הוא ישראל (כן, כך קראו לי הורי) אדנה (שם אבי) יסמני (שמו של סבא). יש בשם המשולש והמחודש סיפור, היסטוריה, שורשים, שייכות.
כבר דובר לא אחת על שינוי השמות הפרטיים, אך את העובדה שגם ניתנו לנו שמות משפחה חדשים, לא רבים יודעים. מלכתחילה, המהלך הזה נעשה בשל צרכים בירוקרטיים, תוך התעלמות מדעתם ותרבותם של העולים. "לאתיופים אין שם משפחה", נבהלו גורמי הקליטה וכך נולד הרעיון להדביק שמות למשפחות גרעיניות של יהודים שעלו.
החזרה אל שיטת השמות האתיופית שתופסת תאוצה בשנים האחרונות, היא חלק ממסע גיבוש הזהות שעוברים צעירי הקהילה. שלושה עשורים לאחר שנכפתה עלינו זהות על ידי משרד הפנים, עולה עתה גל תודעתי הקורא "לחזור בתשובה". לשוב למקורות, לרצף ההיסטורי והתרבותי שנגדע באיבו. "הנחשול" התבונתי הזה לא איחר להגיע גם אליי.
שמות באתיופיה לא ניתנים באופן מקרי אלא מכילים משמעויות וקישורים לאירוע סביב לידתו של האדם. למשל, שמו של אבי "אדנה" שפירושו באמהרית ובתגריניה "ריפא", טומן בחובו סיפור שלם. לא אחת, השם מגלם ציפיות או תקוות של ההורים. לעובדה שגם הבן, נושא בשמו את סיפוריו של אביו, יש חשיבות מהותית בזהות של יוצא אתיופיה. בישראל, היא נמחקה באחת. עכשיו, אנחנו תובעים בחזרה.
"היום שבו החליט בארי להפוך לברק היה היום שבו פרץ את המבוי הסתום והצליח לגבש את זהותו". כך פותחת אורלי אזולאי את הפרק השביעי בספרה "אובמה: יש לו חלום". בהמשך מצוטט מי שיהפוך לימים לנשיא ה-47 של ארצות הברית: "לראשונה בחיי הרגשתי כיצד שם יכול להעניק נוחות, זהות יציבה". שמו של אדם הוא מהותו ויש בו חשיבות מכרעת בעיצובו. המרת השם, מכל סיבה שהיא, עלולה לגרום לו לאבד חלק מפנימיותו.