בית הדין הארצי לעבודה קבע בשבוע שעבר כי התאבדות של עובד יכולה להיות מוכרת כתאונת עבודה ולזכות את משפחתו של העובד ששלח יד בנפשו בקצבת שארים.
פסק הדין העקרוני של בית הדין הארצי ניתן בערעור שהגישה ב.מ - אלמנתו של א.ב, שהתאבד בינואר 2001 לאחר שהעסק שהיה שותף בו נקלע לקשיים כלכליים חמורים - על החלטת בית הדין האזורי בחיפה שלא להכיר בהתאבדות בעלה כתאונת עבודה.
בערעור טענה האלמנה כי בעלה המנוח, שהיה שותף בחברה לביצוע עבודות זכוכית, נקלע לקשיים כלכליים ניכרים שהשפיעו עליו מאד והובילו אותו לשים קץ לחייו. עוד טענה האלמנה כי בעלה המנוח ביקש לעזוב את העסק הכושל, וכי 4 ימים לפני מותו קיבל הצעת עבודה שיצרה בליבו תקווה חדשה, אולם כשנפגש עם שותפו וביקש לצאת מהחברה תמורת תשלום חלקו השותף סירב, ויומיים לאחר מכן שם המנוח קץ לחייו בירייה.
האלמנה הוסיפה כי מות המנוח נגרם עקב יחסיו המעורערים עם שותפו העסקי, שלוו בהשפלות ואיומים, וכי יש לראות בשיחה שהתקיימה ביניהם לפני ההתאבדות כאירוע חריג בעבודתו של המנוח שהוביל למותו.
כן טענה האלמנה כי מצבו הכלכלי הדחוק של בעלה וסירוב שותפו "לשחררו" מהחברה גרמו לצניחה חדה בהלך-רוחו, מה שגרם בסופו של דבר להתאבדותו.
מנגד, הביטוח הלאומי טען כי לא אירע למנוח אירוע חריג בשל או עקב עבודתו בסמוך להתאבדותו, ולכן לא ניתן לקשור את ההתאבדות לעבודה, וכי נסיבות ההתאבדות היו אישיות, שכן החובות שצבר היו אישיים.
שופטי בית הדין הארצי אילן סופר, ורדה וירט-לבנה ויגאל פליטמן קיבלו את טענות האלמנה וקבעו כי חובותיו האישיים והעסקיים של המנוח העיבו על מצבו הכלכלי, ודי בכך שהוא חש כמי שנושא בנטל החובות הכספיים של העסק, כדי להראות כי מדובר באירוע מיוחד ומשמעותי הקשור בעבודה. זאת, בפרט לאחר שנסתם הגולל על האפשרות כי יעזוב את העסק וייפטר מחובות אלה, נוכח סירוב שותפו לאפשר לו את היציאה מהחברה.
עוד נקבע כי שיחת המנוח עם השותף שקדמה להתאבדותו הייתה בגדר אירוע משמעותי ומיוחד בעבודתו, שאפשר ויכול היה להשפיע על האירועים שבאו לאחריו.
לאור קביעותיו, החזיר בית הדין הארצי את התיק לבית הדין האזורי כדי שימנה פסיכיאטר מומחה, שיברר באופן סופי האם קיים קשר סיבתי משמעותי בין שיחת המנוח עם שותפו לבין החלטת המנוח להתאבד.