דואר זבל הוא מונח המשויך היום אוטומטית לתיבת האי-מייל שלנו - אך למעשה הוא מתחיל בתיבת הדואר הביתית, המכילה לא מעט פרסומות ועלונים. אלה מהווים מטרד עבור דיירים רבים וגורמת פעמים רבות לזוהמה בחדרי מדרגות ואף לנזקים, כשנעשה שימוש במדבקות למשל.
כבר זמן ארוך מתנהל בין כותלי הכנסת קרב סביב דואר הזבל בתיבות, כשמחד עומדת הצעת חוק הקוראת לאסור על הפצתם, ומנגד העסקים הקטנים מנסים להגן על זכותם לפרסם בערוץ הזה.
הצעת החוק המקורית (שנולדה עוד ב-2009) - פרי יוזמתם של חברי הכנסת זבולון אורלב ודוד אזולאי וביוזמת המועצה לצרכנות והאגודה לתרבות הדיור - דורשת לאסור באופן גורף למדי הפצת עלוני פרסום.
ההצעה עברה בקריאה ראשונה בדצמבר האחרון אחרי לא מעט דיונים קודמים בוועדת הכלכלה, וגם שינויים מהותיים בתוכנה ובסעיפיה - אך נראה כי הדרך לקריאה שנייה ושלישית עוד ארוכה: לא מעט מחלוקות מתגלעות סביב הניסוח הסופי, הסעיפים הכלולים בו ושאר הגדרות - ודיון נוסף בסוף החודש שעבר בוועדת הכלכלה הסתיים ללא מסקנות ברורות, וללא צפי לדיון נוסף בלו"ז בעתיד הנראה לעין.
כנגד החוק נעמדים על רגליהם האחוריות בתי הדפוס, חברות הפרסום ובעלי העסקים הקטנים, שטוענים כי ללא פרסום מדלת לדלת אין להם זכות קיום; מדובר על מאות ואלפים עסקים קטנים - פיצרייה, קוסמטיקאית, מוסך ומה לא - שאינם מחזיקים בתקציבי מדיה גדולים, ומוגבלים ביכולת הפרסום שלהם לקהל הרחב.
לטענת החברות, הציבור אף מעוניין לרוב בפרסומים, נעזר בהם ומבקש לקבל את המידע ולסנן אותו כראות עיניו.
העסקים ייפגעו
גורם נוסף אשר מוחה בתוקף על הנוסח הקיים, שעבר בקריאה ראשונה, הם נציגי המדריכים המסווגים לבתים, שמרכזים בתוכם את פרטיהם של עסקים רבים ומחולקים תקופתית (לרוב פעם בשנה) על סף הדלת. אלה, על-פי הטענה, הם הנפגעים העיקריים מהצעת החוק הנוכחית, המאפשרת לחלק עלונים בתיבות ופרסומים המוצמדים במגנטים לדלת, אך לא להניח דבר על הקרקע (או על רכבים) - כך שהנחת ספר על מפתן הדלת אינה באה בחשבון. הקנס: 1,000 שקל ללא הוכחת נזק.
"לכאורה מדובר במהלך חיובי מבחינת הצרכן", אומר יוסי נבו, מנכ"ל חברת "דף הזהב" המפיקה ומפיצה מדריכים מסוג זה. "אני בעד החוק - שלא יציפו אותנו בפרסומים, אבל דווקא אנחנו, שמוציאים פעם בשנה מדריך ממוקד שחוסך פרסומים שוטפים, עוזרים לשמור על הניקיון - נשארים מחוץ לתמונה. ההסכם הזה הושג בקנונייה ובהטעיה של לוביסטים, מבלי לשמוע את טענותינו כהלכה".
"החוק צריך להיות מידתי", טוען נבו, "מהאספקט הציבורי - מותר קצת לסבול ולזרוק פלאיירים לפח, אנו ניזונים ממאות אלפי עסקים קטנים שלא יכולים להגיע לערוצי הפצה כמו טלוויזיה ורדיו. מה שחשוב זה למנוע נזקים כמו מדבקות וחותמות. בסך-הכול, הצרכן רוצה לקבל את המידע".
המועצה לצרכנות: אפשר למצוא איזון
במועצה לצרכנות מציעים פתרון ביניים, אולם גם זה, למרבה הצער, לא נדון ברצינות נכון לעכשיו: במועצה מציעים לאפשר לדייר לסמן את תיבת הדואר שלו כך שלא יוכנסו לתוכה פרסומים אם אינו מעוניין - כאשר כל השאר יוכלו לקבל את המידע כרגיל.
"לעמדת המועצה לצרכנות, לצרכן עומדת הזכות לסרב לקבל פרסומים אלה", מסבירים במועצה, "שכן מדובר בתיבת דואר פרטית, ואין להכריחו לקבל פרסומות ברכושו הפרטי. המועצה קוראת להוסיף בחוק התייחסות לפרסומות על מכוניות פרטיות, ומציעה להוסיף לחוק הוראה בעניין פיצוי לדוגמה, התואמת את מנגנון לפיצוי לדוגמה הקיים בחוק הגנת הצרכן ובחוקים אחרים, ולכלול בהצעה איסור על הצמדת דואר פרסומי לכלי רכב".
על-פי סקר בנושא שערכה המועצה בקרב 2,400 חברי מאמ"ץ - המערך הארצי שלה - כ-82% השיבו כי אם הייתה בידם האפשרות, היו מעדיפים שלא לקבל דואר פרסומי. שיעור דומה הביע תמיכה בהצעת איזון לפיה דייר שיחליט כי אינו מעוניין לקבל דואר פרסומי יסמן את תיבת הדואר שלו.
"בחברה שיש בה מגוון רחב של אורחות חיים ואינטרסים, צריך למצוא את שביל הזהב", אומר מנכ"ל המועצה לצרכנות, עו"ד אהוד פלג. "בהצעת החוק יש למצוא את האיזון בין איסור על פגיעה ברשות הפרט של הצרכן, והאפשרות לקבלת המידע הפרסומי בתיבות הדואר, במקרה בו הצרכן חפץ בכך".
ומה בינתיים? הכרעה אין, דיון עוד אין באופק, ורק המחלוקות ועלוני הפרסום עולים על גדותיהם.